כאגוז ביד מפצחו,
הולך ליבי ונסדק.
כשעודו פועם פעימות אחרונות
ועודו נאבק.
לוכד את קרן האור האחרונה,
בקצוות אדומים,
את להט הסהר,
אור משתקף על אגמים דוממים.
כזרם דק של ימים לבנים,
הוא אובד אל תוך החושך.
מחפש את דרכו בין חומות של יאוש,
תר אחרי האושר.
הוא הולך ודואב ועמו הכאב,
עד שנכתש לאבקה של חול.
ונישא עם הרוח לאופק פתוח,
מעבר לים הגדול...