היום פגשתי את המברג. בכבודו ובעצמו. בא אלי הביתה להתקין את
הכבלים, ככה, בלי גינונים, במדים של תבל. נכנס, הוציא את הכלים
שלו והתחיל להבריג. ואני אומר לכם, תענוג. פשוט תענוג. הוא
עושה את זה בכזאת מקצועיות, והוא כל כך עדין, שזה מדהים.

אתה רואה אותו מולך ומתפעם. עשר שניות הוא פותח שלטר, עשרים
שניות קודח ומבריג את היציאה של הכבלים. מדהים. גאון בפעולה.
כיאה לשמו, המברג הוא המבריג המהיר ביותר בעולם המערבי.
אומרים, אבל זה לא בטוח, שבפרו יושב איזה אינדיאני,
קוצ'ה-מוצ'ה, עם יכולות לא פחות מרשימות, אבל בואו נתייחס לזה
כשמועה בלבד.

כבר בגיל צעיר, הוא סיפר לי, התחיל להבריג דברים. את אחיו, את
ההורים. היה מבריג פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. ככה ימים
שלמים. הוא סיפר לי על הבית שלו. הכל אצלו בבית מוברג.
הכורסאות מוברגות לשטיח, שמוברג לריצפת עץ, שמוברגת לבטון.
המרפסת מטבח מוברגת למטבח, שמוברג לסלון (אבל מהצד, בשביל
הנוחות). כל הבית שלו מוברג לרחוב כאילו כלום. ואת הרחוב הוא
מתכנן להבריג בקרוב, אם לא יקרה שום דבר דרמטי, לשכונה יוקרתית
בצפון תל אביב.

כשלא קוראים לו למילואים, שם הוא אחראי הברגות, הוא טכנאי פשוט
בתבל. מרוויח ביושר, לא מתנשא אפילו לרגע, למרות המעמד. למרות
המדליות. למרות שזכה בכל תחרות אפשרית להברגה בארץ ובעולם. כמה
שהוא אדם מבריג - הוא נשאר בן אדם.

נתתי לו כוס מים, עזרתי לו עם הציוד. היה תענוג. במסגרת הספר
שאני כותב, על אומנים מפורסמים במאה העשרים, בשבוע הבא אני
מקווה לפגוש את המזלג. חיים המזלג, זה שמסובב ספגטי בחמש שניות
בלי כף.