שבועיים שישבנו על הקצה, אני מתלבט, הוא רק חושב על מתי יוכל
ללכת הביתה.
מחכה לסימן, משהו שיגיד לי שזה בסדר לקפוץ.
בהתחלה הייתי בטוח שזהו אני קופץ וגומר עם זה, עניין פשוט של
שתיים שלוש שניות נפילה, ואז שומעים פוף קטן וזהו.
אבל לא כמו כל דבר אחר בחיים הדבילים שלי הייתי חייב לעצור
ולחשוב.

המסיבה בקומה השלישית התחילה לעצבן אותי אז מה אם עכשיו זה
הסילבסטר? אנחנו יהודים ולא אמורים לחגוג את החג הנוצרי הזה,
אז ביליתי את הלילה לבד, "בניגוד לכל הלילות האחרים" חשבתי
מהורהר... זה לא שיש לי אשה או חברה או משהו כזה ואני רק בן
32, צעיר.
השכנים מלמעלה הגבירו את הווליום בפעם האלף ומשהו, ואני שומע
את השירים הגרועים שלהם יותר חזק עכשיו.
אני עולה למעלה ודופק בדלת מישהו פותח את הדלת רק קצת, מציץ
ושואל:
"מה אתה רוצה?"
"שתנמיכו"
"טוב"
חוזר למטה ומחכה אבל עדיין שומע את המוזיקה שלהם כאילו זאת
המערכת שלי.
והולך לישון.

יום ראשון, אני בעבודה, מקבל הודעה שהבוס רוצה לראות אותי, אני
עוזב את החדרון הקטן שלי, 12 שנים בחברה עד שהסכימו לתת לי את
החדר הקטן הזה, והרווחתי אותו, חתמתי את העסקה הכי גדולה של
החברה מאז שייסדו אותה.
הבוס יושב מאחורי שולחן בקומה מעלי מזיע ומעשן, "שב."
התיישבתי.
"אתה עובד פה כבר כמעט 12 שנה," לא חשבתי לתקן אותו ולהגיד לו
שכבר עברה השנה השתיים עשרה שלי וכרגע אני בתחילת השלוש עשרה
אתה לומד אחרי שלוש שנים שלא מתקנים את הבוס.
"ואתה אחד העובדים הוותיקים ביותר במחלקת רכש שיש לנו, אתה גם
אחד מהטובים ביותר."
בשלב הזה עוד חשבתי שאני מקבל קידום אבל אז הוא המשיך,
"ובגלל זה כששאלו אותי איזה מהוותיקים שלנו יוכל להסתדר הכי
טוב בשוק הפתוח מיד חשבתי עליך.
אתה הטוב ביותר שיש לנו ולכן אני משחרר אותך בלי לדאוג, אני
יודע שתוכל להסתדר מצוין גם בלעדינו."
"אתה מפטר אותי" הבנתי.
"לא, לא מפטר, לפטר זאת מילה רעה, אני משחרר אותך."
"מפטר"
"טוב אני מפטר אותך." הסכים איתי.
"מצויין" החלטתי, "בדיוק חשבתי על לצאת לטיול קטן, זה רק עוזר
לי"
"אני שמח שאתה מאושר, לאן בדיוק תכננת ללכת?" שאל אותי בחיוך
העובדה שהוא פשוט מחק שתיים עשרה שנה של נאמנות מוחלטת לחברה
לא ממש הזיזה לו.
"הו, חשבתי לקפוץ לעזאזל, שמעתי שיפה שם השנה, וכדאי שתקרא
לשרת."
"למה לשרת?" והחיוך לאט לאט נעלם.
"כי אני לא חושב שתרצה לנקות את האיברים הפנימים שלי אחרי שאני
אקפוץ על האוטו שלך.

וככה טיפסתי לעצמי במדרגות מזמזם שיר קטן, שלא תחשבו לא נכון
לא החלטתי לקפוץ סתם כי בא לי, חשבתי על זה כבר כמה חודשים,
פשוט יום אחד התעוררתי וניסיתי למצוא סיבה לקום, ולא ממש
מצאתי.
וככה כל יום בכמה חודשים האחרונים אני קם ומחפש סיבה לחיות,
בהתחלה חשבתי על סיבות גדולות אבל לא היו, אני לא נשוי אין
חברה ואני גם מכוער. וגם חברים אין לי בכמויות מסחריות, רק
רועי מחשבונות שאנחנו נפגשים בבוקר ושותים את הקפה שלפני
העבודה ביחד, אבל בניגוד לי הוא נשוי עם שלוש בנות, שלא פגשתי
מעולם הוא פשוט מספר לי עליהן בכל פעם שאחת מהן עושה לו
צרות...
ואז חשבתי על סיבות קטנות, כמו לראות זריחות, שקיעות, ברווזים
נופים, אבל זאת פשוט שטות מוחלטת, הבנתי שאין ממש מטרה לקיומי
בעולם הזה,
הפיטורין היו סתם תירוץ.

כאשר הגעתי לגג התיישבתי על הקצה וחשבתי.
כמובן, הרי לא יכול להיות שאני אחליט לקפוץ ואעשה את זה, לא,
אני חייב לחשוב על זה.
הבוס בינתיים כבר הספיק לקרוא למשטרה, שהביאו איתם פסיכולוג,
שניסה לדבר איתי וכשזה לא פעל, הוא הגיע התיישב לידי והדליק
סיגרייה.
עכשיו רק תחשבו על זה רגע, בא בחור בן 22 בערך עובר את כל
השוטרים לא שם על כלום מתיישב צמוד אלי ומדליק סיגרייה בגובה
של שמונה קומות כאילו הוא יושב על ספסל בפארק.
הוא סיים את הסיגריה שלו לפני שהתחלנו לדבר.
גיליתי ששמו יואב והוא סתם מחפש משהו לעשות כי הוא מובטל אז
השוטרים הציעו לשלם לו כדי שיעמיד פנים שהוא חבר שלי ויוריד
אותי מהגג.
"אבל לא ממש בא לי כרגע, הרבה יותר מתאים לי לשבת פה איתך, חוץ
מזה אתה ממש גרוע בזה,
רואים שזאת הפעם הראשונה שלך, אני בחיים לא הייתי נותן שיתקרבו
אלי ככה, כמו שאני התקרבתי אליך"
"פשוט הפתעת אותי זה הכל" הודיתי.
"תראה בוא ונעשה עסקה כי ברור שאני מבין בזה הרבה יותר ממך,"
"במה?" שאלתי.
"בלהתאבד, אני למשל עושה את זה מגיל שתיים עשרה גיליתי שאם אתה
מנסה להתאבד כל שנתיים שלוש אז אתה מקבל המון תשומת לב אחרי זה
וכולם רוצים להיות חברים שלך, ובכלל זה לא מתקרב לכיף כשאתה
משחק עם השוטרים"
אני הייתי עסוק בלבהות בו עוד אחרי שהוא אמר גיל שתיים עשרה.
"תראה, עכשיו אנחנו יכולים לעשות מה שבראש שלנו תסתכל:
היי!!, בלונדי!,
אתה השוטר, כן אתה, תביא לפה בבקשה חבילת סיגריות." קרא, ותוך
שלושים שניות הייתה אצלנו חבילה חדשה ביד.
"רואה זה  פשוט כיף לא נורמלי." אמר

וככה אנחנו יושבים כבר שבועיים על הקצה של הבניין, ולמטה יש
עשרות אנשים שחלק גם הביאו איתם שקי שינה, יואב אומר שהם
מעריצים שלנו, וצריך לתת להם תמורה, הוא קם ומתחיל ללכת על
הקצה רגל אחרי רגל כמו לוליין בקרקס לפעמים מעמיד פנים שהוא
הולך ליפול אבל אז הוא חוזר אלי מתיישב ומדליק עוד סיגריה.
אוכל קיבלנו מהשוטרים, מה שרק רצינו מפיצות ועד לאהרוני, הכל
פשוט הכל.

בסוף עזבו צלמי הטלוויזיה וככה גם הקהל, ולבסוף גם השוטרים
שהניחו שאנחנו לא מתכוונים לקפוץ לא כל עוד אנחנו מקבלים מה
שבא לנו...
"טוב" אמר יואב, "היה נחמד בהחלט אבל נגמר"
לא ממש הבנתי מה הוא רוצה, ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר שנגמר,
"אני נשארתי פה רק בשביל  האוכל, ועכשיו אין ממש סיבה להשאר."
החליט. וקפץ.
שמעתי מעיין "פוף" קטן מלמטה.
מחיתי דמעה על החבר היחיד שהיה לי ועכשיו בהחלט לא הייתה לי
סיבה, ואם יש דבר אחד שיואב לימד אותי זה לעשות מה שאתה רוצה,
חיפשתי את המכונית של הבוס שלי לשעבר...
טראח!!!