בעיר שלך לא מחשיך אף פעם
כששמש שוקעת בתי קפה מאירים אפשרויות.
מוזות עונדות עגילים ונוסעות על אפניים,
ואני לומדת ללכת מחדש.

בעיר הזו, שאין לה יום ואין לה לילה,
ימיי ולילותיי מקבלים על עצמם שוב את תפקידיהם הטבעיים:
חלומותיי מתגשמים בימים וסיוטיי בלילות,
התרחישים הגרועים ביותר ישנים בכפיות
בפינות רחוב, מכוסים בסחבות,
קרובים ורחוקים מספיק כדי שנדמיין
שהם רק חלק מתפאורה
לאושר המקרי שלנו

אם אשתה יותר מדי
ממה שיש לעיר הזו להציע
אקיא (אתה תאחז את שערי לאחור),
גם אז אהיה
רק חלק מהציור הנהדר הזה.



לטלי רחוקתי הקרובה, תודה על עריכה