בפעם הראשונה מזה שנים עשיתי את דרכי אל עליית-הגג הישנה.
פתחתי את הדלת החורקת, ונאבקתי עם רשת ענקית של קורי-עכביש
שכיסתה את הכניסה לעליית-הגג. שם- בפינה הרחוקה של החדר- עמדו
שלושת הדברים בהם לא השתמשתי מהפעם הקודמת שנכנסתי לעליית-הגג:
זוג העיניים שלי, זוג האזניים שלי ומשהו שנראה בהתחלה כמו גוש
אפור וקטן, שהיה למעשה החלק מהמוח שאחראי על ההיגיון הפשוט.
משלושתם נפטרתי לטובת הלב כשהתאהבתי בה לראשונה. היות וכל מה
שאותו הלב הסב לי מהרגע בו הכנסתי אותו לגופי היה רק כאב,
החלטתי שהגיע הזמן אחרי שנים להחליפו בחזרה לטובת העיניים,
האזניים וההיגיון. לאט-לאט הוצאתי את הלב מגופי. לא נדהמתי
לראות את מה שהחזקתי בידי. הלב שלי היה מחורר, סדוק כולו
ואפילו שבור בכמה מקומות. טוב, לא פלא. הנחתי אותו בצד. עכשיו
אני אוכל להחזיר לעצמי את העיניים, האזניים וההיגיון. הם היו
מאובקים כולם ומלאים קורי-עכביש. טוב, הם בכל זאת שכבו פה כמה
שנים טובות. ניקיתי אותם מאבק והחזרתי אותם בחזרה למקומם.
פתאום עליית-הגג הישנה הוארה באור חדש. כל העולם כולו הואר
באור חדש בעבורי. החלטתי שכדאי שאני אלך אליה הביתה, לראות מה
השתנה בשנים שבהם לא השתמשתי בחלקי גופי האלו. דפקתי על דלת
ביתה. "רגע" שמעתי את קולה. אבל הוא היה קול שונה. לא עוד קול
פעמונים מהדהד- היה זה קול חורק וצורמני. הדלת נפתחה. לרגע לא
ראיתי אף אחד. פתאום הרגשתי משהו על רגלי. הסתכלתי למטה,
וראיתי גורת כלבים מלקקת את נעליי. איזו כלבה פתטית, חשבתי.
התכופפתי אליה וגירדתי מאחורי אוזניה. החלטתי לאמץ אותה אליי.
כשהגענו לביתי, היא מיהרה הישר לעליית-הגג הישנה. כנראה ששכחתי
לסגור את הדלת, כי היא הייתה פתוחה. עקבתי אחריה, והיא הלכה
הישר אל הלב שלי- שעמד בפינת החדר. ככל שהיא התקרבה ללב שלי,
הוא פעם יותר ויותר מהר. היא התקרבה אליו במהירות. יותר קרוב,
יותר קרוב...

לפתע ללא אזהרה מוקדמת התפוצץ ליבי. הכלבה נעצה את שיניה במה
שנשאר ממנו, והשתכשכה להנאתה בדם.