יום ראשון היה עוד יום רגיל, רגיל מדי. נמאס לי כבר מזה.
כשהגעתי הביתה החלטתי שנמאס לי כבר מהחיים שלי. החלטתי שאני
צריך לירות בעצמי. "אבל אין לך אקדח". "לא נורא, יש לי רובה
ציד". "אבל רובה ציד יפוצץ את כל הראש ולא ישאיר ממנו חתיכה
אחת! וזה יהיה ממש מגעיל, וכואב". אז ויתרתי על זה לאותו יום.
ביום שני, כשהגעתי, אבא שלי בדיוק סיים לשטוף את הבית. יום שני
היה גם הוא יום רגיל, אפילו יותר גרוע מיום ראשון, אז החלטתי
לירות בעצמי. כבר כיוונתי לראשי את הרובה כשאבא שלי נכנס. "אתה
משוגע?!" הוא צעק. "אתה יודע כמה ליכלוך זה עושה? הרגע ניקיתי
פה! אני אצטרך לנקות את כל הדם ואת כל המוח שלך מהריצפה! אם
אתה רוצה לירות בעצמך עם רובה ציד, תעשה את זה ביום אחר או
רחוק מהבית!" אז גם ביום שני לא יריתי בעצמי.
כשהגעתי הביתה ביום שלישי כבר ממש רציתי לירות בעצמי. נכנסתי,
בירכתי את סבא שלי לשלום והלכתי לחדר. סבא שלי הלך אחרי, הוא
ישב והסתכל עליי מכין את הרובה. כשהוא ראה שאני מכוון את הרובה
לעצמי הוא אמר לי "עצור! אל תהיה טיפש! אם אתה רוצה להרוג את
עצמך תקפוץ מהגג או משהו, הכדורים מיועדים לערבים! כל כדור שיש
פה אתה צריך לחסוך כדי לירות אותו על ערבי, לא מבזבזים כדורים
על יהודים טובים!" אז שוב לא יריתי בעצמי.
ביום רביעי, כשבאתי הביתה, חיכתה לי סבתא שלי עם הרבה עוגיות
שהיא הכינה לי. אמרתי לה שלום ונכנסתי לחדר. לא היה לי ספק:
היום אני יורה בעצמי. בזמן שאני מתכונן נכנסה סבתי לחדר. "אתה
לא יורה בעצמך עד שאתה לא אוכל את כל העוגיות שהכנתי לך! אתה
יודע כמה השקעתי בשבילך? אף אחד אחר לא יאכל את העוגיות, אז
אתה צריך לאכול אותן בעצמך!" היא גררה אותי באוזן למטבח.
את אותו היום ביזבזתי בניסיון לאכול את כל העוגיות שסבתא שלי
הכינה. הצלחתי בסוף, אבל לא הרגשתי כל כך טוב אחרי זה.
ביום חמישי הרגשתי ממש רע, אז אמא שלי אספה אותי מבית הספר.
היא אמרה לי "תנוח קצת". הלכתי לחדר והכנתי את הרובה. היא
נכנסה ואמרה: "אתה נראה נורא חיוור. עזוב את הרובה שנייה ותבוא
לאכול קצת מרק עוף". אכלתי מרק עוף ועדיין לא הרגשתי טוב.
יום שישי היה יום לא רגיל. כל המשפחה באה לבקר אותי כי אני
חולה, וסבתא שלי אפילו הכינה לי עוגיות. הייתי עייף מדי בשביל
להביא את הרובה שלי.
ביום שבת, בא אח שלי שמשרת בצבא. הוא לקח אותי החוצה ושלף את
האקדח שלו.
יום שבת, יום מנוחה.