אני לא בטוחה מה יצא לי פה, אם זהו סיפור או שיר. אני יודעת
שזוהי זעקה אמיתית, אולי הכשרון שלי לא בעננים ואני לא משוררת
או סופרת, אבל אני כותבת מהלב.
אשמח לתגובות טובות וגם מכאיבות...
אוהבת, שני
כשמכאיבים לך - כואב
כשלא מתייחסים - עצוב
וכשמתעלמים???
האם אי פעם התעלמו ממכם? ממש, כאילו אינכם קיימים?
האם אי פעם אמרו לכם "אתם לא שווים"?
יום יום - בכאב של הבוקר, בכאב של הלילה
יום יום סיוט חדש - "אתה מוזר!!!" "את שונה!!!"
אימרות כאלו או אחרות מכאיבות, אבל הכל בלי להראות
מסתובבת ברחוב, לבד - עם עצמי,
לא שווה כלום - אף אחד לא אוהב אותי
לא מעריכים או מכבדים - כמו לא קיימת
ואני שואלת, למה, למה צריך לסבול את הכאב שבחיים?
האהבה שלא תגיע
וגם השלום דועך
החברות צבועה
והעולם מתלכלך, מתכסה בטינופת של אנשים אטומים, רשעים,
מגעילים, אדישים
השאירו אותי לבד,
אני - יחד עם הכאב של החיים!
