יום אחד התעוררה שלגיה משנתה וחשבה "איפה החיים מאחורי הנסיך
וסוסו הלבן" מבוהלת, היא הסתכלה מסביבה ונדהמה לגלות: היא לא
הייתה עוד בארמון השנהב. דקות רבות עברו עד שבכלל הבינה שהיא
לבד באמצע יער עבות, בגדיה היו מרופטים ובטנה קראה ללחם.
היא פחדה אך עם זאת לא הייתה בה כל תחושת געגועים לארמון. היא
רק רצתה לשותת בין העצים, להרגיש את הפחד, הייאוש, החוסר
אונים, הקור, הרעב, להרגיש ולהיווכח אלה הם החיים באמת.
היא טיילה ביער החשוך במשך ימים ולילות, בוכה בודדה פצועה
ורעבה. רעשים מפחידים מכסים אותה מכל עבר.
היא לא הבינה לאן נעלמו הציפורים והאיילים שאיתם שרה, איפה 7
הגמדים אליהם פנתה בעת צרה. אך לא עוד נאלצה להבין. עכשיו היא
כאן והיא לבד.
בודדה וגלמודה תמשיך את חיפושה אחרי אור לא ברור וחסר כל
צורה.
עכשיו כבר התחיל לרדת גשם ודמעות זלגו מעייניה. היא הבינה
שאינה מצליחה למצוא פתרון, לאן שלא תלך ואיפה שלא תהיה ליבה
יישאר בודד לעד.
היא קרסה על האדמה החיפוש תם.
היא פקחה את עיניה בפעם האחרונה, עכשיו הייתה שוב בארמון,
הנסיך, סוסים, הגמדים, הציפורים הכל היה שם. אך היא כבר מזמן
אבודה.


"בסך הכל רציתי שתאהב אותי אז נתתי לה מתנה" התוודה ישנוני
מפוחד ומפהק "...פיטרה"
"אבל לפחות היא לא חושבת יותר שהיא איזו נסיכה מהאגדות".