למרות שיש לי עיניים קטנות אני מסוגל לראות הכל.  
מבעד לחריץ הדק ועפעפי הפיל אני יכול לפעמים להבחין במין
איזשהו...
אוי... רציתי להשאיר את זה עוד טיפה בסוד. אבל עכשיו כבר
מאוחר.  
אני פיל.
מאין לי? כי יש לי חדק ארוך ומתוח בגאווה וגוף שעטוף בעור של
פיל
ואם כל זה לא מספיק כהוכחה נחרצת אז רק אוסיף עוד ואספר
שקוראים לי  Dumbo!
היש עוד ספק בליבו של מישהו...?  חשבתי כך!
פיל. אך אל תטעו...
למרות שגופי גס וכבד, פועם לו בחושך שבפנים לב קטן.
מעין בלרינה עשויה מתכת עדינה ועטורת מלמלה לבנה בפנימו של חלל
ענקי, אטום. סובבת סביב צירה בקצב קבוע למוסיקה המתנגנת לאזניה
בלבד.
בום בום  
בום בום
בום...
אך לא רק הלב רך. בדרך הליכתי יש שאני מזכיר להם זאטוט.  
מסורבל משהו אך עיקש ונחוש בצעדיו.
כובש ורומס תחתיו את האדמה בלב תמים ובכוח שאין שני לו.
והיא נכנעת מלפני, האדמה.
כל המטיל ספק מוזמן אך להביט וכבר ממרחק רב יזהה אותי: ענני
אבק מלווים אותי בכל אשר אפנה.

יתכן שאני מתבלבל ( זעיר הוא מוחו של פיל בהשואה לגופו) ,אך אם
זכרוני אינו מטעה אותי היה זה שמעון עם השיער המתולתל שהקנה לי
את השם Dumbo. השאר מיד הסכימו ואלי הנהג אמר: "ישר מוולט
דיסני הוא יצא, זה." וליטף לי בחיבה את החדק.  
תענוג.
כי גם לפילים כואב לפעמים. לרוב בסתר ובדיאבד, לאחר מעשה.  
הלב הזעיר נחבט אז בקול עמום ומתכווץ ללא רחש עמוק בתוככי
המפלצת.

כאן אני מוכרח להסביר: עד שהחברה גילו לי, לא היה ברור לי
לחלוטין שאני פיל.  
ידעתי כמובן שאני משהו, כי ברור היה לי שלכל דבר קים ישנן
תכונות וקוים מאפינים המשייכים אותו לכאן או לשם, לצד זה או
אחר.
ואני?
גוף, חדק ומשקל על. אך מה הוא סכום כל אלו הדברים?
קשה לי לתאר במילים את השקט הנפשי שנסך בי באותו הרגע שבו
נקראתי בשם המפורש:
פיל.
וכשדני אמר: "אחי, אנחנו משתחררים ולוקחים אותו איתנו לטיול
בהודו."
ירדה לי דמעה. משם, אתם יודעים, מאיפה שמסתכלים.
אולי זו היתה בכלל טיפת גשם, אבל לי זה הרגיש כמו דמעה אמיתית.
והלב הקטן דפק:
בום פיל
בום פיל
בום פיל


בבוקר יום שישי אחד העיר אותי אלי בפיתאומיות.

"קום Dumbo, נוסעים ללבנון. יש ברדק."
למרות שלא ידעתי מה זה ברדק, נפלו המילים על אוזני הענקיות
כמטח צונן.
לבנון? מעולם לא שמעתי.
וזה בכלל לא ברור מאליו. עם הקרקס הקודם שבו הופעתי, עוד הרבה
לפני שהכרתי את שמעון, אלי ודני, ביקרנו בכמה מהמקומות היותר
נידחים בארץ. ומלבד זאת אני יכול לאמר בגאוה סמויה שיש לי
קרובים כמעט בכל מקום בעולם:
סיירה לאונה. סנגל.
חוף השנהב.
גואטאמלה.
צפון טיבט ודרום פקיסטן.
אינדונזיה, טימור, פפואה (מזרח ומערב!).
שלא לדבר על כמעט כל כפר ועיירה באירופה.

"אל תדאג" ,אלי יכל לקרוא את התמיהה על פני.
"אתה תהייה שם כוכב. ילדים ירוצו אחריך ונערות יפיפיות יעמדו
בצד הדרך ויזרקו עליך אורז.
Dumbo. תוך שבוע כל לבנון תדע מי זה."
אז נסענו.

הדרך לגבול ארכה בערך יומיים וכשסוף סוף עמדנו מול גדר הברזל
הרגשתי איך המעיים מתהפכים בקירבי. שמיי הלילה שמעלינו הבהיקו
בתצוגה מרהיבה של אדום וכחול;
אין ספור זיקוקי דינור בכל הצבעים ומכל המינים והגדלים. ואיזו
המולה! קולות החוגגים הדהדו מסביבנו נישאים מכל עבר גלים גלים;
קוראים לנו, מזמינים להצטרף.
ככל שגברה בי ההתרגשות כך התחלתי יותר ויותר להצטער שיצאנו
בכזו חופזה. שלא היה לי זמן לקחת עימי את כסוי הגוף המהודר
ששמרתי לאירועים מיוחדים או להכין איזה תרגיל מסובך שעוד לא
ביצעתי אף פעם. כמו לעמוד על רגל אחת ולמחוא כפיים בעודי אוחז
מטריה בקצה החדק... הילדים פה היו משתגעים על זה!
אפילו קצת כעסתי על עצמי. הייתי צריך לשאול, לברר, לדרוש. לדעת
מראש שזו לא תהיה סתם עוד הופעה בעיר זו או אחרת. זו לבנון:
הילולה, שכרון חושים, ברדק - איזו מילה נפלאה! ברדק... מי יודע
ויש כאן אפילו טרפז מיוחד לפילים? אלוהים!
בום
טראח
בום טראח
בום

היומיים שאחר כך לא גרעו ולו זה מן ההבטחות והציפיות. כל מה
שאלי תיאר התגשם לו אל מול עיני בדיוק מפתיע: נערים שובבים רצו
אחרי, קוראים בשמי ומנסים בדרך תעלול לאחוז לרגע בזנבי. נערות
חמד הניחו בתנועות חינניות פרחים ריחניים על חדקי וליטפו בהיסח
את מצחי השטוח. זקנים לבושי לבן עצרו בדרכם, הטו את משקלם אל
מקל ההליכה שבידם והביטו בי במבט משתאה. חובקים בעיניים פעורות
את מראה הגוף הרחב המפלס לו בזהירות מירבית דרך בין הבתים
ולאורך הסמטאות והרחובות הצרים.
יחי לבנון!
יחי הקרקס!
יחי הפיל!

בבוקר היום הרביעי התעוררתי על צלעו של הר.
האוויר היה צח ומתוק והאדמה שמתחתי הרגישה קרירה ונעימה.
בעצלות מתוקה התהפכתי על בטני ורחרחתי ענף צעיר בעודי מביט אל
האופק. הנוף היה מרהיב: מעטה ירוק בשלל גוונים תחת שמיים
תכולים ובהירים. לשוני נעה כאילו מעצמה אל עבר אחד השיחים
שלצידי  
והחלה מלחכת בו בתענוג. הענפים היו רוויי טל ומלאו את פי
בתערובת רעננה וריחנית.
מאחורי שמעתי קולות מתלחשים. החברה עמדו במרחק מה ממני
והסתודדו ביניהם.
לא יכולתי שלא להרגיש מזה יום או יומיים איזושהי עצבנות מסוימת
שהלכה וגדלה בהם לאטה. ואתה ניכור מסוים.
אלי לא חייך. דני לא צבט לי בזנב ושמעון התעלם לחלוטין מקיומי.

כאילו העדיפו שלא אהיה שם אתם.
לשוא ניסיתי לפשפש בזיכרוני בניסיונות נואשים לאתר את מקור
הרוע.
אולי העלבתי אותם בלי כוונה בתנועת זנב גסה?
או שמא נראיתי בעיניהם פתאום מגושם וזקן בהשוואה למאות הפילים
האחרים שפגשנו בדרכי לבנון בימים האחרונים? מהלכים כמלכים בחזה
מורם בניסיון להרשים את תושבי המקום...
ואולי זו הטיפשות, חוסר השנינות, הכבדות המאוסה שמלווה אותי
מאז היולדי!
עקיבא המפקד קטע את מחשבותי בפתאומיות.  
"תעלו ונעוף מפה".
ללא אזהרה קפצו כולם על גבי והחלנו מיד לנוע.
במהירות, בפראות, ללא רסן. כאילו איבד דני את שליטה על המושכות
ושכח לחלוטין את לחישתו המתוקה של המאלף. את מגע ידו הבטוח, את
נשימתו הרכה.  
כנשוכי נחש במדרון התלול
דורסים כל שיח במורד ההר.
לפתע מולנו בית.
הלב דופק
בום בום בום בום
עקיבא המפקד צועק "אש!"
והחדק יורה אש. הלהטוט היחידי שמעולם לא אהבתי.
אחר כך ראיתי ילדה רצה החוצה מהבית.
במקום למחוא כפיים ולחייך הפנים שלה מלאות בדם.
אבא שלה רץ אחריה וצועק:"תברחו!"
"טנק!"
ואז פתאום שקט.

הציר הפנימי עוצר מנוע והבלרינה בלבן מפסיקה להסתובב. הקירות
שמסביבה קורסים.  
אני מבין.
זה לא קרקס.
אני לא פיל.
אני טנק.
וקוראים לי דם בו.