8.12.2004

שוכבת במיטה,
שוכבת, חושבת.
מחבקת את הדובי,
היחיד שאני מרשה לעצמי לחבק כל עוד זאת המציאות.

חולמת,
בחלום מרשה לעצמי לחבק הכל,
הכל, חוץ מהדובי.
ואולי לא מרשה ולא מונעת, הרי בחלום אינני שולטת,
גם איני רוצה לשלוט.

דמעה מלוחה זולגת על הלחי,
דמעה של פיהוק, דמעה של עייפות.
רק להן אני מאשרת לצאת, האחרות נשארות שם בפנים,
גם אם המועקה קשה, והלב כבד,
לא מוכנה להכנע להן כך, לא.
הן לא ירדו,
אני לא אוותר.

הקור עוטף אותי.
קור פנימי מקפיא ונורא.
לא מצליחה לצאת ממנו,
שוכבת מתחת לשמיכות, אך עבות ורבות ככל שיהיו עורי עבה יותר,
לא נותן לחום לחדור פנימה, מבודד את הקור ושומר עליו בגופי,
שאסבול. עד הכניעה.
הקור מקפיא את עצמותי
                ואני, אני נכנעת.

הדמעות זולגות בקצב,
דמעות דם,
של עייפות,
עצבות,
כניעה,

נשברת, נהרסת,

נכנעת.