שוב גרמת לי לסבול,
שוב גרמת לי לבכות.
אותן דמעות שלא מפסיקות
כבר צורבות...
כמו סטירה מצלצלת בפרצוף נתת לי,
דחייתך פגעה בי כמו ברק.
ואולי זה המאזניים
שגורמות לך לשקול כל מעשה
לפני שאתה עושה אותו.
אך משום מה, נדמה שהן מקולקלות,
כי השקילה אף פעם לא נכונה
או מדוייקת.
וכשאני במקום ההוא,
זאת כמו בועה המכסה אותי.
שוכחת אני מהכל,
כן כן, גם ממך.
ועכשיו הבנתי שזהו בעצם המקום
שבו אני בטוחה
מהאויב התמידי שלי:
הרגשות.
עזבתי בהרגשת עצבות,
כמו חץ תקוע בלב
המסרב לצאת.
תחושת מחנק בלתי נסבלת
והפנים מאדימות.
לא לבכות! אמרתי...
הכול, רק לא לבכות!
התחננתי בפני גופי המעונה.
אך לא הצלחתי...
ובכל זאת בכיתי...
למה?
למה כל פעם זה בדיוק אותו הדבר?
למה לא חזיתי זאת מראש?
אולי, חשבתי,
אולי ורק אולי, הפעם הכל יהיה שונה.
אך טעיתי... כמו תמיד.
הכול נשאר אותו הדבר.
אתה נשארת אותו הדבר.
והערב מקונן בזכרוני, ללא רחמים.
בקונפליקט איום, האם אני צריכה להשתנות,
או אתה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.