מר וייט היה בדרכו לעבודה כאשר הרגיש רטט קל בכיס המכנסיים
הימני. תחושה זו הייתה מוכרת ולא מפתיעה מדי. "מי זה יכול
להיות?" חשב, והכניס את ידו לכיסו. הרטט נפסק. תמיד זה קורה לו
- לחיצה על המקש הלא נכון.
שיחה שלא נענתה. מספר 1: אלוהים. "סיננתי את אלוהים?" חשב,
"אם זה משהו חשוב הוא בטח יתקשר עוד פעם..." וכך היה. כעבור
בדיוק 10 שניות מהרטט הראשון המכשיר רטט שוב, הפעם הוא היה
בידו.
אלוהים. מענה? באותו רגע שלחץ על כפתור ה-Send נסגר מעגל
במכשיר שקישר אותו אל המתקשר. דיוויד הצמיד את המכשיר לאוזנו.
כעבור כמה שניות של שתיקה ענה "הלו?" בהיסוס.
"שלום", אמר הקול בצד השני "אתה דיוויד?"
"אני ולא אחר."
"אז מה נשמע?"
דיוויד לא ציפה לכזה משפט מהגדול מכולם. "אמממם, בסדר?" הוא לא
ידע אם מותחים אותו או לא. אם זה באמת היה אלוהים, האם היה
שואל לשלומו?
"אני אחלה, תודה ששאלת!" ענה לו הקול בטון סרקסטי.
"טוב שמע, אני עוד רגע יורד לרכבת התחתית, לא תהיה לי קליטה
ו-"
"אל תדאג", קטע אותו. "האמת שאני צריך שתעשה לי טובה."
"אלוהים רוצה שאני אעשה לו טובה?" חשב דיוויד, "מי אני
בכלל?!"
"אני צריך שתסמוך עלי," אמר הקול, "אתה יכול לעשות את זה?"
"אני משער, זאת אומרת כן..."
"תסתכל לשמאלך. אל פסי הרכבת," אמר הקול. דיוויד הסתכל. לא
הייתה רכבת באופק.
"רד אל הפסים."
"מה? השתגעת? בחיים לא!" דיוויד נלחץ וסידר את עניבתו שכעת
הרגיש שהיא לחצה עליו יותר מאי פעם.
"אמרת שתבטח בי!"
"כן אבל -"
"אז עשה זאת!"
דיוויד הגיע למסקנה שלא להקשיב לאל כנראה יביא אותו למצב יותר
גרוע מאשר לרדת לפסי הרכבת. "אני יורד."
דיוויד ירד אל הפסים וחיכה להוראות נוספות. הוא הרגיש כמו
אברהם העומד מעל מזבח בנו על סכין המכוון אל ליבו.
היה שקט.
"האור יושיעך."
אור בקצה המנהרה. "איזו סמליות מוזרה", חשב דיוויד "לראות את
האור במנהרה של רכבת תחתית."

במקום הייתה קבוצה של כחמישה שוטרים. את גופתו של דיוויד היה
קשה מאוד לנקות לגמרי מן המשטח המגואל בדם ועפר. איש מקצוע עם
עבודה שהייתה לו כברירת מחדל הגיע עם שפכטל מקצועי יותר.

22 ק"מ מעל המקום 2 מלאכים חטפו צעקות של החיים על כך שעשו
מתיחות טלפוניות לבני אנוש.