לפעמים איני מבינה,
לא יודעת מה אני מרגישה.
רק רציתי לדעת מה עשיתי רע.
ולעולם לא אוכל להגיד לך
שאני מתה שתהיה איתי,
גאוותי לא מרשה לי,
החלטתי להיות חזקה...
במקום לסבול.
הלוואי ויכולתי לדעת
מה עובר בראשך
כי בראשי אני יודעת,
אני אוהבת אותך.
לעולם לא אחדל,
איך אוכל?
יותר מדי זכרונות
לא מרשים לי לשכוח,
והמילים האחרונות
נטלו ממני את הכוח.
הכוח להלחם עליך אזל,
אלי לחזור לא תוכל...
חבל.
לפעמים אני בוכה
בלי סיבה,
ואולי זה עליך,
מי יודע?
כשהבכי מתחיל
מתקשים להפסיק
בכי פורק, לא רגיל
שאי אפשר להצדיק.
הייתי רוצה שתהיה איתי
אך אינך יכול
ואני לא יכולה לבד,
בעולם הגדול.
דמעות נוצצות
שלא מפסיקות
והתקווה, נמוגה...
לאט... לאט...
הרי הכול ייגמר,
בסופו של דבר.
אז למה לא לגמור כבר עכשיו
את החיים מלאי הסבל האלו.
יש דרכים כל כך רבות,
והפחד כבר נגמר, מרוב אכזבות.
ולא אכפת לי להקבר ליד הגדר.
הרי אחרי המוות, יהיה טוב יותר.
לא אצטרך לסבול אנשים סביבי,
אהיה לבדי בעולם משלי.
בעולם שחור שבולע הכול,
בלי רגשות, בלי שמחות,
בלי כאבים או אכזבות.
רק אדישות אחת גדולה.
בלי אהבה, אך גם בלי שנאה.
בלי נשיקות, אך גם בלי מכות.
ואני אומרת,
ככה הכי טוב.
יותר טוב למות מלסבול.