מוקדש לרוני
אתמול גם היא התאבדה. זהו. וזה מוריד את מספר האנשים בעולם
לשלושה. ומה אם כל השאר? הם לא אנשים. הייתי מעדיף לחשוב עליהם
כעל מכונות, כי רגשות- אין להם. עובדים מסביב לשעון, מקבלים
כסף וקונים אוכל וחוזר חלילה. ככה תיכנתו אותם מגיל צעיר. אבל
היא הייתה שונה. משום מה כל פעם כשמכונה התקרבה אליה המכונה
התחילה להפגין קצת אנושיות. אז לעולם הייתה תקווה. אבל משום
מה, אני מניח שאיפשהו גם היא רצתה להיות מכונה. הרגשות הכבידו
עליה מדיי. זו הסיבה שרוב המכונות אינן אנשים- הם לא רוצים
להתמודד אם רגשות. אבל היא- בחורה נדירה בעולם שלנו- בחרה
להתמודד עם כל הרגשות. היא לא התמודדה איתן בהצלחה- אבל היא
התמודדה. וזה מה שהפך אותה לכל-כך מיוחדת בעיניי. אבל כמו כל
בת אנוש נדירה- גם היא הייתה חייבת מתישהו להתאהב באחת המכונות
הקרות וחסרות הלב. וזה בדיוק מה שקרה. וכמו כל בת-אנוש, גם היא
האמינה במכונה, האמינה שיש לו רגשות אמיתיים. לא היו לו. היא
כל-כך נפגעה כשגם מעט ההתעניינות שהייתה לו בה נעלמה אף היא.
אבל היא עדיין אהבה אותו- למרות הכל. אני מניח שהכאב היה קשה
מנשוא.
הבוקר הייתי בלוויה שלה. היו שם אלפי מכונות- כל המכונות
שקיבלו קצת אנושיות כשבאו במגע איתה. אם כך בני משפחתה חייבים
להיות אנשים- הם במגע איתה כל הזמן. גם הם היו שם, בכו. הם לא
הבינו איך היא יכלה להתאבד. הרבה אנשים לא הבינו. אבל הוא לא
היה שם. כנראה הוא היה כל-כך רחוק מלהיות בן-אדם, שאפילו כשהוא
היה איתה הוא לא הרגיש כלום. למחרת ראיתי אותו יושב ליד העץ
שלרגליו הם התנשקו בפעם הראשונה. מתחת לעיניו היו שני פסי
חלודה. כנראה זה מה שקורה כשמכונה מזה כל-כך הרבה זמן מנסה
להפגין קצת אנושיות.
|