כל אותם הדברים שכתבתי לך יקירה שלי, כל הדפים שמילאתי במחשבות
עלייך. בהצנחת כל רגע יפה שהיה לנו ודווקא את התקופה הכי יפה
לא הנצחתי. ועכשיו, במרחק של שבוע מהנשיקה האחרונה אני חייבת.
אני עוד מנסה להבין מדוע. האם זה בשביל לשמר את הזיכרון יותר
טוב? זיכרון של הרגעים שלא יחזרו. האם אין זה הכאבה עצמית
מטורפת? אני כבר לא יודעת. אולי קל לי יותר ככה, להוציא משהו
לדפים, כי הרי לדבר כבר אין לי עם מי (בך אני לא מזלזלת לרגע,
אל תדאגי). אבל הרי וויתרתי על כל כך הרבה ברגע אחד. ולא, אני
עדיין לא חושבת שוויתרתי עלייך בשביל אימא, לא. רק בשבילך. ואת
בשבילי.
אם פעם התגעגעתי לא ידעתי געגוע מה הוא. לא תיארתי לעצמי את
הכאב שקיים גם ברגעים אלו. ובכל זאת, בכל זאת אני רחוקה עכשיו.
איך התעצבנו כשחשבנו על כל אותם רגעים מבוזבזים שלא בילינו יחד
כי היינו טפשות מדי ופחדניות מדי. כל אותם רגעים שבילינו
בלריב, להתרחק. ועכשיו... עכשיו אני רק חושבת על כל אותם
הרגעים שלא יהיו לנו יותר. ועל הרגעים שהיו שלא הערכתי מספיק
למרות שאני יודעת שקשה להעריך עוד יותר.
האהבה שלך כלפי מדהימה אותי. אני יודעת שכואב לך עכשיו, את
יודעת כמה גם לי כואב. אני מעריכה אותך על האומץ לעשות את מה
שאני לא יכולתי. אולי אני יותר אנוכית ממך, כבר לא חושבת שאני
יותר מאוהבת.
אוף יפהפיה שלי, איך אפשר לנשק בחור אחרי שנישקת נסיכה?
זכיתי לאהוב. שתינו זכינו, גם אם זה לחודש קצר שכזה. זה יישאר
איתי לכל החיים. כן, גם כשאני אוהב בחור ואני יודעת שאני אוהב.
פשוט לא ככה. לאהוב אותך עם כל תא בגוף ולדעת שאת אוהבת כל תא
בגופי.
הנשיקות העדינות שלך. הרכות המטורפת. כאב לי היום. כאב לי
לראות אותך יום אחרי ולדעת שאני לעולם לא אוכל לגעת בך ככה
שוב. שאני לא אוכל להיות איתך ככה שוב והרי עוד לא הספקנו דבר.
חודש זה כל כך מעט לעומת חיים שלמים. חודש זה כל כך מעט אהבה
שלי...
אבל תזכרי תמיד שאנחנו יחד, בדיוק כמו שכתבת. אחיות לנצח. ואת
שווה את הכאב הזמני הזה, חיים איתך שווים אותו.
26.1.05
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.