מחכה לך, אותו מקום, אותה שעה.
יושבת על הספסל בפינה מול הבית שלך,
ליד אותו גן קסום,
ליד אותה מכונית כסופה,
ליד אותו שלט שאומר "ראובן ארזי 24".
מחכה לך בדמעות מול מחשב עם תמונות שלך,
מחכה לצלצול של הפלאפון שמזהה אותך.
מחכה שליבי יפעם בשנית כמו ביום הראשון,
כמו בחודש הירח הראשון, כמו בשנת השמש הראשונה.
כמו החיבוק הראשון והשיחה הראשונה וההתכתבות
וההיסטוריה של כל השנה.
השנה הכי מדהימה שהייתה לי, הייתה שנת האור הזו,
שעברה כל כך מהר ורציתי שתימשך לנצח,
שנה של לבלוב ונבילה של פרחי ליבי ושלך.
מעבר הרגש בין שני אנשים שכנראה היו כה שונים
אך עם זאת גם כה דומים.
ליבי שנשק לליבו של אחר, לליבך
ואתה החיית אותו בכל מלה וחיוך, במבטך.
הכאב והשמחה שעברו בינינו, הכאב הכי מאושר שהיה לי.
המלים שהצטלצלו באוזנייך כמעיין כוכבים נופלים
ונשקו לליבך ולא נטשוהו ולא ינטשו,
כל מלה כדמעה המחייה את הנפש שלי ואת הרגש שלך.
כמו במלה הראשונה שנאמרה,
כמו באותה שנייה ששינית את חיי לנצח,
שנתנה לך סגולות של מלאך המרפא כל פצע, אם רק תרצה.
3.12.2004 |