אהבה, איפה היא לעזאזל!? אחרי שנים של דיכוי אינטנסיבי ושיטתי
של רגשות נראה כי הכל עומד לפרוץ בבום אחד גדול, אם לא יקרה
משהו בלתי צפוי זאת אומרת. אך הדיכוי לא גרם לניוון אלא לרעב
ולחשק בלתי נשלטים, ואם לא אמצא מישהי מהר אני בטח אתאהב
בעמוד.
   זאת הרגשה מאוד מוזרה אני חייב להודות. הייתי בטוח שאחרי
שלבי ביסס לעצמו היסטוריה של תפקוד לקוי ולחץ דם נמוך, הוא
ינסה לפצות על שנות ההפקר. אבל לא, הוא בשלו. אני לא יודע אם
זה ככה עם כל הלבבות, אבל שלי מתנהג כמו מחסן. הוא לא יוצר
כלום הוא פשוט שם, והוא ריק, זאת אומרת עד שאני ממלא אותו. כל
האחריות מוטלת על כתפי.
   "כואב לי בבית החזה". הרופא הסתכל בי במבט חסר הבעה, כמו
אלפקה. הוא הסביר לי שאף אחד מתחת לגיל 40 לא מתלונן על כאבים
בבית החזה. לעומתו, הסברתי שאני מיוחד והוא הסכים לבצע כמה
צילומים. הצילומים גילו שכואב לי בבית החזה, אך הסיבה לכך
נשארה בגדר ספקולציה בלבד.
   כדי שמעשי הבאים יתפסו כהגיוניים, והם לא, צריך להבין דבר
אחד חשוב. אין ריק בטבע. המורה שלימד כימיה בשיעורי ביולוגיה
נהג לומר כך:" פשוט אין ריק בטבע". אז באופן הגיוני מאוד סברתי
כי הכאב נבע מריקנות. העובדה היא שלבי גדל באופן משמעותי, הפך
לענקי ממש, והוא היה כמעט ריק לחלוטין.  
   הדחף הראשוני שלי היה להתעלם, הרי לבי הוא בכל מקרה גרוטאה
חסרת תועלת. את רוב זמני ביליתי בבניין האהוב, בניסיון להתעלם
מניסיונותיו העלובים של לבי להודיע לי כי הוא קיים. בהתחלה
הכאב גבר. זה לא עבד. אז הוא הפך לגירוד. גם זה לא עבד. לאחר
זמן מה הכאב חלף ונראה כי לבי ויתר. ההכחשה טוטאלית צלחה! ואז
נכנסתי לדיכאון.
   בהגדרה המילונית של המילה אבסורד נכתב: "ניגוד גמור בין
הנחה נתונה ובין אמת מקובלת, שטות, דבר שאינו מתקבל על הדעת."
אבל לא הבנתי את מלוא כוחו של האבסורד עד שחוויתי אותו על
בשרי. העובדה היא שפשוט לא קישרתי בין הדיכאון והלב. לא עלה על
דעתי כי זהו עוד ניסיון של הלב לגרום לי להקשיב. במהלך חיפושי,
שלא הצליחו במיוחד, העליתי סברות רבות, אשר כולן מגוחכות
להפליא, באשר לגורם הדיכאון. ככל שהחיפוש נמשך כך גם הדיכאון
גבר.
   לבסוף הכאב בבית החזה חזר. הוא חזר בגלים קצרים וקטועים,
כמו שיעול מסיבות, שמטרתו היחידה היא להודיע, "שלום, אני כאן."
לקח לי כמה ימים, אבל בסוף הבנתי את פשר הדיכאון. זה נחת עלי
בפתאומיות מבחילה, הדיכאון נעלם ואני הבנתי מה עלי לעשות.
   עלי למלא את הלב. עלי להיות קשוב ללב. זה כלל לא קל. יש
בזה הרבה יותר עגמת נפש מאשר סתם להצמיד סטטוסקופ ללב. בכל
אופן, בתרגום למילים לבי אמר "בא לי משהו מתוק!" אני הרגשתי לא
בשל, אך לבי האיץ בי וכך יצאתי לחפש אהבה.
   תהליך חיפוש האהבה היה מאוד דומה למסדר זיהוי אך עם זאת גם
שונה לחלוטין. התכנון היה שאני אסמן חשודות והלב יחליט באיזו
להתאהב. תכנון פשוט לכאורה, אך הביצוע היה מייגע ורצוף קשיים.
ראשית לבי שפחד לאבד את הכוח, אשר הענקתי לו ברוב טיפשותי,
החליט להתאהב בחשודה הראשונה. למזלי החלטתי לבחון אותו והחשודה
הראשונה הייתה בובת ברבי. אחרי החוויה המשונה הזאת החלטתי כי
לבי כפוי טובה ונכנסתי שוב לדיכאון.
   לאחר מכן קבעתי כי אני אחפש מישהי שתעמוד בסטנדרטים שלי
ואז אשדך אותה עם לבי. הסטנדרטים הראשוניים שלי היו: א) שהיא
תנשום ב) שהיא תהיה מישהי שאני אוכל להתאהב בה. זנחתי את
הסטנדרטים האלה במהרה מכיוון שבמצבי אני יכולתי להתאהב ברמזור.
בכל מקרה החלטתי פשוט להשתמש בהיגיון ויצאתי לחיפושים.
   אחרי חיפושים שלא היו מביישים את השב"כ מצאתי אהובה
פוטנציאלית. לאמא שלה קראו לילית. היא הייתה הפסיכולוגית ולכן
תמיד דיברו עליה בה' הידיעה. גם לאבא שלה היה שם. בכל אופן מאז
שבת-הלילית סומנה כמטרה, ההתאהבות הייתה פשוטה ביותר. "אני
חושב שאני אוהב אותה", אמרתי ללבי והוא פשוט ענה, "לי אין בעיה
אם זה." כך התאהבתי בין לילה בבת-הלילית.
   בת-הלילית הייתה מאוד מיוחדת, אך זה לא מפתיע, הרי היא דור
שני של ילדי פסיכולוגים. אני חשבתי שאחרי שמצאתי לו אהבה לבי
יעזוב אותי במנוחה. אך לא, לו יש דרישות. באופן ספציפי הוא דרש
שאני אעשה משהו בנידון. לא הבנתי מה הוא רוצה. הנחתי כי הוא
אמר את כל מה שיש לו להגיד, ואם הוא לא, אז אין לו זכות לומר
שום דבר אחרי כל מה שעשיתי בשבילו. כצפוי שוב נכנסתי לדיכאון.
   בשלב זה כבר ממש הייתי מאוהב בבת-הלילית ולבי האיץ בי לומר
לה את זה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שלומר לה שאני אוהב אותה
זה טיפשי. אך הלב לא ויתר. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. עצמתי
את עיני וראיתיה. פקחתי את עיני וראיתיה. אבל אני עמדתי על
שלי, תעלוליו של לבי לא עלו לי לראש. אך בכל יום שעבר אני
נחלשתי. כל-כך רציתי להגיד לה. לבי התענג מכוחו החדש ואני
נשברתי.
   אני קרסתי תחת הלחץ, אך אם זאת עדיין עמדתי על שלי. אני
הסכמתי להודיע לבת-הלילית את אשר אני מרגיש אם ורק אם זה יבוא
מהלב. הייתי בטוח שהלב הפרזיט שלי לא יעשה כלום וכך כל העניין
יעבור בשלום. אך משהו בו השתנה, הוא היה מלא מרץ. הוא שאב את
כוחו מהאהבה. הלב שלי החל לתפקד, ובאותה תקופה זה היה מדאיג
ביותר.
   בשלוש לפנות בוקר ישבתי בחדר ושמעתי את דפיקותיו. הן היו
נמרצות, מלאות בציפייה. הוא ידע שזה הולך לקרות והוא התרגש.
שלא מרצוני קמתי, הדלקתי את האור, והתחלתי לכתוב. המכתב היה
מיועד לבת-הלילית, והוא בא מהלב. המכתב היה כל-כך רומנטי
ומתוק, שבפעם הראשונה חשבתי שיש לי סיכוי.
   קמתי וזה עבר לי. ידעתי שאני הולך להיפגע, אבל היה עלי
למלות את חלקי בעסקה. בחוסר רצון עז הרמתי את השפופרת, חייגתי
את המספר והודעתי לבת-הלילית כי אני בא. רגשות חרטה עברו לי
בראש ללא הרף והתעודדתי מהידיעה שהממזר עומד להישבר.
   המכתב היה ארוז בתוך מעטפה צבעונית עם ציורים, מעטפה של
יום-הולדת. שמתי שם גם שוקולד, בשביל טעם טוב. הגעתי לביתה של
בת-הלילית. היא חיכתה לי בחוץ. לבי טען כי זהו סימן טוב, ואני
חשבתי שהוא משלה את עצמי. אמרתי לה משהו, אני לא זוכר בדיוק
מה, אך אני בטוח שזה היה מתוק ומלבב. היא פתחה את המעטפה. היא
הוציאה את המכתב. היא הסבה את מבטה אלי. הנהנתי. היא קראה את
המכתב. בעודה מסתכלת עליו אמרה, "איזה מתוק". ואז היא פנתה
אלי.
   היא הסתכלה עלי במבט קפוא, כמו מישהי שרואה את סבא שלה
נדרס עלי ידי אוטובוס. רציתי לברוח משם מיד, אך לא יכולתי. לבי
לא אפשר לי. "אתה יודע שאני הולך להיפגע", אמרתי לו, "עדיין יש
סיכוי, עדיין יש סיכוי..." כשמשפט זה מהדהד לי בראש שמעתי אותה
אומרת משהו על שוק, על ידידים, על אשמה ועל מוכנות נפשית או
משהו בסגנון.
   חזרתי הביתה. הלכתי לישון. קמתי. זה עדיין כאב. חזרתי
לישון.