הזמן חולף לו בשלושה, ואני מוצאת עצמי בביתך, מקום שלא-שלי,
ללא מסוגלות להסתגלות, מוסיקה וספה מעור שחור מקבלות את פניי
בקרירות מעושה, יושבת על ספה, מחכה לך.
אתה מגיע בעיניים לא-שם, לא אומר לי דבר.
ומתחילה לחשוש, מריחה בעזרת האינטואיציות החדות שלי שמשהו רע
עומד בפתח, משהו רע מאד לך, ילדה.
במשך הזמן שלחשת לי טלפונית בלבד - "תבואי אלי, תבואי", שקלתי
אם לנטוש את הפחד ולהירמס לתוך האהבה שהשלת מלשונך באשליית
הרגע המתוק הזה, הרגע של הרצון הזה, של החלום שלך.
אני יושבת על ספה, מבקשת לקבל מענה יותר ברור לגבי הסיטואציה,
ולמה אין פה חום, לעזאזל, הבטיחו חום, הבטיחו, ואהבה וחיבוק
שלא נגמר, ו- 'תני לי את היד הקטנה הזאת שלך, אני רוצה להחזיק
אותה אצלי, אני רוצה. אני רוצה שתלטפי לי את הפנים בידיים
הקטנות קטנות האלו שלך, שומעת?'
שומעת שומעת, מסרבת להקשיב לעצמי אבל שומעת הכל, מאמינה,
כפתיה, נמשכת לאור השורף שלך, לא מבחינה במינוני המדמנה שפיך
מקיא
החוצה.
אני יושבת עליך, על הספה. אני מורידה חולצה, אתה לא זז, אני
יודעת שמשהו רע רע רע עומד בפתח, רע, ילדה, רע, ומפחדת שהנה
וקרב דבר שאינני חפצה ביקרו, לא רוצה לטעום דבר, מכנס הורד אף
הוא, ראשך הצידה, מתרכז, תחתוניי, ברקע שיר - He is not the
one , נסי להיזכר בשם הלהקה, תחשבי על זה, לא על שום דבר אחר,
ולא איכפת לי, הכל מכאני, אני עושה הכל, מתהפכת בלבי, הקרביים
כבר בחוץ, הוא פתאום זז, וקם.
He is not the one, איזה עוד סימן אני צריכה? לא מבקשת, מושך
אותי, משחיל, מכאיב ומטלטל, ואני אומרת רע, רע, רע, ילדונת, רק
אלוהים שומר עלייך.
האגרוף שלי קמוץ, מנסה להכאיב לעצמי יותר ממך, אתה תופס לי
במותניים. אני נזרקת, ומיליוני ניצוצות חוזרים אליי מבריקים
בבוהק עז, חודרים לגופי שלא מבין ולא מעז למנוע מהם
לחזור הביתה.
הנשמה שלי דואבת ואוהבת עוטפת אותי, אומרת אני שלך אני. האמיני
מיני בי.
אני מאפשרת לה להתנגן בי, מנתקת זכר זרע עדכני, משלבת ידיים
עלי ברכיים, מחבקת גיל מבט וקמט, מלטפת את הגוף שלי, פצוע
משבריו, מחברת חלקיקי נשמה נוצצים ששבו ממסעם אל גופי, ביתם,
כמו פעם, מבקשת זמן לבד שלי איתם, מבקשת אור גם מבקשת.
ושיר של להקה אחת, קראנבריס, מתנגן ברקע, וכבר לא בוכה בי
נשמה, כבר לא בוכה.
