השיגרה אילצה אותו ליפול למשכב. למרות שחולי לא תפס בגופו, הוא
ידע שחולי תפס בנפשו. השינה, קדושה לרגעי מכאובי-הנפש, קראה
לו. נשכב הוא במיטתו, חולם על ריקים ועל גופים ללא צבע, טעם או
ריח. לפעמים תהה אם החלל מבפנים קיים או שמא לא קיים כלל וכלל.
מבקש להתמלא בגירויי חושיו. טעם, צבע, ריח.
השמש טיפסה במעלה ההר הכחול, כמבקשת להביט במשך כמה רגעים על
עולמנו. כשהגיעה אל פסגת ההר בשעה שתיים-עשרה וחצי, נפלו פניה
של השמש למראה האנשים החסומים. חסומים בכסף לא להם, במטלות לא
להם, במעשים לא להם. זכרה היא כי הבטיחה לאור הגדול שכשתראה כי
האנשים פורצים את מחסומיהם, תקבע לה מקום על פסגת ההר בשעה
שתיים-עשרה וחצי. אך קיום הבטחתה ניראה לה לפתע נמוג תחת
קרניה.
בפנים נפולות, הסבה פעמיה אל עבר מורד ההר הכחול, אל עבר התהום
שבתחתיה עולם חדש ואחר. רק לאלו המצפים לו.
והוא ישן שנת-ישרים. היישר אל תוך הלילה.
מדיר שינה מעיניו, קם על רגליו, הוא הבחין בחסרונה של השמש.
תמה, החל להסתובב מסביב. מסביב לכל הדברים שראה באור השמש,
ושלא יכול היה לראות באור הירח. כרבבות קרני השמש, רבבות אנשים
היו סביבו בעת בעירתה. כעת, קרן אור בודדת נפלה עליו. קרן אורו
הבודדת של הירח שביקשה ממנו להביט מסביב ופנימה.
אז הוא נטל לידיו ספר, ונטל לידיו כתב-עת, ונטל לידיו שלט
טלוויזיה ששידרה שידורי רוגע.
ולפתע הדבר פגע בו.
תחושת כחולים כהר כחול.
בלוז.
מעולם לא חש בתחושת הכחולים הזו, הרהר. כל-כך אדירה ומאידך
כל-כך רגעית וקטנה. גורמת לו להבחין בדברים שבכוחו להזיז.
שבכוחו לשנות. עדינה כחלב בכוס זכוכית קטנה, תחושת הכחולים
סחפה אותו אל מעמקי נשמתו שעודנה נשארה זכה.
בעיות נגועות משורשן נפתרו בקרבו לפתע פתאום, ולבלוב באמצע
ינואר. אנשים שכעת ישנו את שנתם הלילית חלפו בראשו. על כל אחד
מהם האיר הוא אור. אור יקר. אור שיקד ממנו ועד קצו של סוף
העולם.
הוא הרגיש בזאת. הוא חש באישורו של האור הגדול לבקר ולצפות
בסופו של העולם מקצהו. אז הוא נשאר ער בעוד תחושת הכחולים
בוערת בו כשמש אשר קבעה לה מקום בפסגת ההר.
נשען על אדן חלון חדרו, חזה בסופו של העולם. מחזה של אור
דמדומי-הבוקר, כשנושפת רוח שבאה היישר מאחורי הקלעים של הכל.
תן להם לישון, ואז לקום לעוד יום של שיגרה, אמר לעצמו. המחזה
של ריצוד רוח אחורי-הקלעים עוד ייפגש בעיניהם. קרן אור בודדה
של השמש הצעירה, מלאת התקווה, פגעה בפניו. הוא חייך אליה, והיא
חייכה אליו. סיפר לה על הבלוז וסיפר לה על רוח אחורי-הקלעים.
והיא חייכה שוב.
נשכב במיטתו וחייך.
לילה טוב, בוקר טוב,
בלוז.
לסאש |
