העיקרון שלי עכשיו הוא לא להפסיק. להמשיך לכתוב כל עוד הגוף לא
מפריע לך ולא צועק עלייך. המצב הנפשי אליו אתה יכול להגיע הוא
עצום מכל כך הרבה בחינות. לפעמים אתה מנסה ממש בכוח לא להרגיש
בוז לאנשים מסוימים שמפריעים לך. ולפעמים אני אפילו לא מצליח
לבודד מחשבה אחת. אני מנסה לחשוב על כל הדברים הטובים שלהם,
ותמיד אני מוצא. זו יכולה להיות עבודה קשה אבל זה תמיד שווה את
זה. המחשבה שעולה לפעמים לראש יכולה להיות אבסורדית ומגוחכת עד
כדי חיוכים הבילים לעצמך. אני לדוגמה חושב הרבה על כמה אנשים
יהיו בהלוויה שלי. אין שום היגיון בלחשוב דברים כאלה. זה לא
מועיל לכלום וזה מוביל לכלום. זה חייב להיפסק. כשאתה מחפש
נקודות אור במישהו תתמקד עליהם. תישאר מפוקס בנקודות האלה. אם
לא מוצאים אז ממשיכים לחפש. ואם עדיין לא מוצאים מתחילים לבדוק
את העצמי. אולי אני באמת לא בסדר אולי יש לי בעיה עם אנשים
מסוימים שאני צריך לטפל בהם לחשוב על זה ולפתור את זה.

אין ספק שכל דבר בחיים קשור למאמץ. בלי מאמץ בחיים אין תוצאות.
וכל העניין של לא לוותר נראה לי מובן מאליו. המאמץ שלי מתבטא
בזה שאין לי רצון אחר. אין לי רצון לשתות או לאכול או לישון.
ברגע שאני כותב עכשיו, אני בתוך הרגע. אני חייב לכתוב את זה
פשוט. זה חורג מגבולות ה"נורמה" לכאורה, אבל זה פשוט בוער בי,
זה שורף אותי מבפנים. אני ממש חייב להוציא את זה. אני לא מצליח
לחשוב. זה מדרבן אותי. כל המחשבות שלי חוזרות רק כשאני מחובר
לזה. ולפעמים גם כשאני מחובר לכל מיני "עצות" של אנשים אחרים.
קשה לי לראות מעבר לעוד שבועיים. אני יודע שאני מת. לא יודע
איך. אבל יודע שאני מת.  אחרי זה אני לא יכול לתאר כלום. אבל
לפעמים אני מדמיין דברים שקורים בעוד 20 שנה. בעתיד הרחוק. אני
עדיין פה ואני לא מוותר. אין סיבה לאף אחד בעולם לחשוב על
להפסיק לקוות. לוותר. זה הדבר הכי גרוע בעולם לוותר. אני חושב
שהמילה ההפכית היא תקווה. גם שאין סיכוי כמעט תמיד יש תקווה.
אני מתחיל להתהפך מבפנים. לא להסכים עם עצמי. רוצה לגמור עם
הסיפור המסריח על החלק הקשה ולהגיע כבר לחלק הטוב. מתי הוא
יהיה? אני יותר מכל מתעניין בו. איך כבר יכול להיות יותר טוב
בעולם? ואיך יכול להיות יותר גרוע באותו עת? מה בדיוק הוא החלק
הטוב. מה הוא הרצון האידיאלי.  חשוב לא להתעמק בזה. רק לרצות
להגיע. לקוות.

אתה יכול להבין אם אני מתפרק. זה הגוף שלי שרוצה קצת הפסקה,
קצת אוכל, קצת ניקוטין, קצת שינה. אני באמת חושב שמה שאני רושם
עכשיו זה כל מה שיישאר ממני. חשוב לי שזה יצא כמו שצריך. עוד
פחות משבועיים וידברו עליי כבר בזמן עבר. אני רוצה לדעת שאני
עוד הייתי שפוי בדעתי שהלכתי. אבל אני לא בטוח. אני חושב שקצת
נטרפה לי הדעת. אני לא מבין ולא מקשר אירועים. אני רק צריך
להתמודד קצת עם בעיות שלי ולא רק עם בעיות של כולם. אני לא
יודע מאיפה להתחיל. אני רוצה רק נחת. הגוף לא מסוגל לנוח בלי
שהנפש רגועה. הנפש שלי מתרוצצת בכל מקום מנסה לתקן עוולות
שנוצרו לאנשים אחרים או לי. אני מנסה להרגיע אותה אבל היא
דוחפת אותי לסיים את העבודה. אם לא אסיים את העבודה שלי פה. אם
לא אתקן את כל הבעיות האלה. היא לא תירגע לעולם. והיא חייבת
ללכת עוד שבועיים אז אני חייב לסיים את זה. לתת היגיון להכל.
כשאני עובר על הדברים שלי אני שמח לראות שאין לי שגיאות. אני
כותב הכל ולא רוצה לשנות כלום. אני מגלה שהכל נכתב בצורה
שהייתי רוצה, ולא נהרס כלום. אני אוהב לדעת את הדעות שלי. משפט
קצת מסובך. ברגע שיש לי אלפי דעות על דברים אז זה מסובך.
וכרגיל כל דבר מסובך הוא כיף יותר אם אתה יודע איך לנצח אותו.
ואני למדתי איך לסדר את כל הדעות שלי. פה. על הדף. במה שאני
כותב כאן ועכשיו. אני יודע את הדעות שלי. וזה טוב. ואני מאוד
אוהב את זה. קשה לי לחדש דברים. אני מרגיש שאני צריך לכתוב
דברים שוב ושוב שאנשים מכל מקום ידעו איך להבין אותם. אבל אני
תמיד יוצר לעצמי סטירות. זה גם בעיה. אבל אני מבין שזה לא
סטירות. אני יודע שהתכוונתי בלב שלם להכל. אני שמח. תמיד.

שוב אני במצב שפוף מדי. אני צריך להמשיך להחזיק זיכרונות
בודדים בראש ולא לדחוק את כולם. אני רק מקווה שאני לא אתפרק
טוטלית. חוסר שינה הורג אותי. על חוסר האוכל התגברתי. ואכלתי
ממש מעט. אני שמח שאני יכול להגיד את מה שאני חושב ולחשוב שהוא
הדבר הנכון ולא לחשוש שאני קצת פלצן. הכל בסדר איתנו. ולא
לשכוח את זה. לעולם. סיבות לפירוק מגיעות מכל מקום ומכל פינה.
לפעמים כשמנסים להתחמק אתה מתפרק מעצמך. אני מנסה להאחז בהכל
אבל אני עדיין שם לב לפירוק שחל בי. עוד פחות משבועיים אגמר
לגמרי. זה יהיה סופו של תהליך. כל מה שאני עושה עכשיו זה לנסות
להעביר משהו הלאה. ואני חוזר על זה לעצמי. פעם אמרתי שאני מפחד
מהמוות. אני לא מפחד ממנו. אני רק צריך יותר זמן. לא בגלל פחד.
אלא כדי להספיק עוד כמה דברים קטנים. תן לי עוד זמן. עוד שבוע
עוד שבועיים. נראה לי שאני כבר מפורק כולי. ועכשיו, אחרי שכבר
48 שעות אני ער, חוץ משעתיים שישנתי קצת, אנסה להעביר את כל
כולי בכמה דפים עלובים שאני מנסה להפיץ בכל מקום. כל מקום
שיקבל. העובדה המתסכלת ביותר היא שלא אצליח להעביר את הכל. רק
קומץ. אבל גם זה שווה את זה. ואני אנסה כמה שיותר חזק. עכשיו
אני צריך רק כוח. להמשיך את השבועיים האלה עוד קצת. אני צריך
רק קצת כוח. עוד קצת. ואני שם. חכו לי. אני אחכה לכם.