השמש, צונחת לאיטה, חמקה במהירות מבין אצבעות צבעי-האופק באותו
הערב. הרוח, כמעין אם שכולה, ליטפה בנגיעות רכות, כמעין בכי
דומם, את פניי. מבדרת בעצבות את שערותיי ובגדיי המסודרים,
הביאה אותי הרוח אל החוף האפור, אפור בין דמדומי היום והלילה.
תיקח אותי להיכן שתיקח, משאלתי הייתה לשאת עימה שיחה אל תוך
משך חיי-הנצח של הנפש האנושית, שעוד נותרה בי.
השמש הושיטה קרניה אל מבעד לענני סתיו-החורף, ויקדה אותן
בעליצות דועכת על החול הלח. פסעתי על מדרכת-האבן המרוצפת,
בפסיעות עצלות, עד אל קו החולות, החולות האפורים. מן הרגע בו
הנחתי את רגליי על החול הספוגי, חשתי בתוך נעליי שנעלתי את
חוסר-הנוחות, אי-היציבות, שחשתי במשך כל חיי. בכל זאת, הרהרתי
לעצמי, עליי להמשיך בתוך הנעליים. פסיעה אחר פסיעה, ונראה היה
שאפול ארצה על גחוני, ולא אקום עוד. חלצתי באדישות את הנעליים,
והנחתי אותן בעדינות על החול הלח. נשאתי את ראשי, וקרני-השמש
הדלות נחו על פניי העייפות. קרני-הגמא האלו, חשבתי, רק הורגות
ומבתרות, ללא רחם. אנשי העולם המערבי סוגדים להם בשעות השקיעה,
כאשר הלב מאוהב. קרניים חסרות-טעם, חשבתי לי. קמתי על רגליי
ופסעתי הלאה אל הים המלוח, מימיו האפלים קוראים אליי.
הים חש בי, חש בחיי. קור עז התפשט בכפות-רגליי, ושמח לבבי.
הבטתי ארצה, לראות את גרבי-הצמר שלבשתי מלוכלכים וספוגים במים
וקור, ושמח לבבי. חיש מהר הסרתי אותם, ונתתי לים לחדור בעדי.
רגעים עברו, ודבר לא קרה. הטבע כמה בגופי ובנשמתי, חשבתי
לעצמי. אהיה אחד עם הטבע. רגליי הקרות חפרו בכאב בחול הרטוב,
משתוקקות אל החום אשר ברחתי ממנו. נטעתי עצמי בחול, והים עודנו
פורץ אליי ונמוג ממני. לא יחלפו חמש דקות, אמרתי לעצמי, וכבר
אהיה גל אחד עם הים, הרחק מכל תזיז ציביליזציה. ולאו דווקא
חיים הנני מחפש, אלא אל המוות נשמתי כמהה. כמו נשמה אל המוות.
במחשבה זו, פילחה הרוח השכולה את מחשבותיי בחמס והטיחה  קור עז
בין עצמותיי. השמיים קדרו אפורות, השמש כבר לא נראתה באופק אשר
מאסתי במראה הרומנטי. דממה שלפני הסערה, והנה סערת-חיי פרצה.

עוד טבועים בזכרוני אותם ערבים, בהם נשרעתי על הדשא הלח והקר
לצידי הכביש אשר הוביל אל מקום מגוריי. זוכר אני את אותם
ענני-אובך, קרבם הואר בקרנות הפנסים אשר מתחתיהם. אלפי מטרים
מתחתיהם. בוהה בשמיים השחורים, הם עטו מעליי, חולפים כהרף-עין,
ממהרים אל צידו האחר של העולם. בדידות עטפה את אותם הערבים.
ריקנות. הייתי שוזר מסעות-דימיון מאז שחר ילדותי, אבל אז, כאשר
רוחות הערבים הבודדים נשבו כסימן העתיד לבוא, לאו הייתי עסוק
בעיסוקיי הרגילים. לכולם פתאום היה עצוב. כולם פתאום התבגרו.
ואז מצאו את אהבות-חייהם, קיימו יחסי-מין, ונעלמו אל תוך ענן
העולם האמיתי. רק אני נשארתי שרוע על הדשא.

אדם נכנס לחיי. עטף אותי ברגש. ליבי הלם ברבבות כאשר היה נוכח
בחברתי. היא.
הרשתה לי להציץ אל תוך עולמה הפנימי, וגיליתי שחבול ותשוש הוא.
רצוני היה להעניק לה חמלה, אשר תלטף את חבורות נפשה שלה,
ושתגרום לה להישען על כתף שמעולם לא נשענו עליה קודם לכן. לא
עלה ברשותי לרפא את חבורותיה, והיא החליטה לחזק אותה - את
המסיכה שעטתה. כיערה אותה, המסיכה. עולמה הפנימי למרות היותו
חבול ותשוש, גם כן חם ואוהב היה. לא זכיתי בו, אך צפייתי מן
הצד עשתה את שלה. גרמה לי לחוש חיבה יתרה ומיותרת כלפיו. כלפי
עולמה הפנימי. אך עוד עטתה את המסיכה.
כמיהתי אליה הטרידה את מחשבותיי. רציתי להעניק לה חצי מנשמתי
שלא הייתי חפץ בה עוד. רציתי לאחוז את ידה ולתמוך בה, ביחד
צועדים אנחנו בשבילי החיים. רציתי להיות לה האדם היחיד אליו
היא תוכל לפנות כאשר חבורות נפשה היו הופכות לקשות מנשוא. אבל
רצונותיי לעולם לא הפכו מעשיי. איבדתי את הרצון לחיות, לתת,
לקבל, ליצור, לשזור, לאהוב. היא לא הייתה שם למעני. בדידות
קרעה את קרבי לחתיכות.

הלכה לה. אינני יודע מי היא, ואף לא ידעתי.

מאז, לא הייתי אני. החמה והלבנה היוו עבורי שני גורמים במערכת
השמש ותו לא. כך גם הכוכבים, השמיים והארץ - כולם ככולם מובנים
מאליו. חסרי-טעם. המקצוע בו עסקתי דרש ממני תשומת-לב רבה עד
מאוד, ואני אבוד בתוך עולמי הטכני, הענקתי לה את כל כולי. מה
שנותר ממני. מאומה.
וכך, ללא הצהרה או הזהרה מוקדמת, כאשר שהיתי במקום עבודתי,
חורש תשומת-ליבי אליה, עצר ליבי לפעום את פעימותיו כבדרך-כלל.
הוא התחנן לרחמים. התחנן להזדמנות שנייה. ואני כמכונה, לא מודע
אל כאבו - הסכמתי. קמתי, ניגשתי אל הדלת והלכתי. בקלות-הדעת
הידועה לשמצה. הלב בחר בחוף הים, מכיוון שרק במקום ההוא אוכל
לשטוף את מוגלותיי. הלב חשב שעודני עשוי להחזיר אותו אל קירבי,
אך במקום קרבה מצאתיו כטבילה במים קפואים. התפכחתי. במקום
שטיפת המוגלה, כמהתי בשטיפתי שלי מעל עולם החיים. עונש על כך
שהפסדתי לחיים. הפסדתי לקושי.

עמדתי מולו, מול הים. הרוח שככה, הקור קפא בתוך הרוח, והים עמד
מלכת. כאשר שככה בי סערת-חיי גם כן, הכל עמד מלכת כמו המאזין
אל ילד פגוע. השמיים הקודרים כמו השפילו מבטם אל תוך הכחול
האפל של הים, שוככים את זעמם על רצוני לאבד את עצמי בהשתקפותם
הארצית. מלכת אל דעיכה, אור היום האחרון בחיי המכאיבים נמוג
בקצה האופק. חושך כיסה הכל, כאבל ההבנה.
שטף הגלים העדין חילחל בין אצבעות רגליי, מלטף כאם השכול.
הגלים הסוערים שבי הפכו אל אדוות על פני מים רדודים. הכאב שכך
וליבי רגע באוושות הנחמה.
הייתי חייב למצוא אותי. הייתי חייב למצוא את אותו החלק שגזלתי
מעצמי כל אותם השנים. את אותו חלק שיהיה כמשענת לכל צרותיי.
מחשבה ריחפה מעל ראשי. מחשבה על הרחובות בעולמי הפנימי,
מתמזגים באישון לילה יחד עם רחובות העיר. הלילה אבקר בהם.
אפגוש לבבות שבורים, ואפגוש אותי. אורות ומחשכים.
נעלתי את נעליי, פסעתי על החולות בחזרה אל מדרכת-האבן של
הטיילת התל-אביבית, והנה פתחתי במסעי אל תוכי מבחוץ.


[שיר נושא: יזהר אשדות - התחלות]