ועכשיו אני חושבת שאולי הוא צדק, אבא שלי, כשאמר שאתה תעזוב
אותי כמו כולם, שאחרי שתכיר באמת אתה תברח, ותוך כדי כך שהוא
דילג ממילה למילה הוא צחק, ואני התחבאתי כמו דבורה בין עלי
כותרת, מאחורי צחוקו והבטתי בך בין ההברות בפנים מוכחות.
קיוויתי שתבין ישר שאיתך זה שונה, וגם אם זה לא יהיה שונה
בסוף, זה שונה עכשיו, וזה הרי מה שחשוב, וקיוויתי לראות
בעינייך את הנעימות המלטפת הזאת שיש בהן כשהשפתיים אומרות
מילים כמו "אוהב" או "בואי" או "שלי"...
אבל אתה קצת השפלת מבט וצחקת, צחוק כזה של נעלב, כאילו הוא גזר
את דיננו, כאילו חתם אותנו בחותמתו השחורה, כאילו אתה לא יודע
אותי באמת.
ואני נדדתי בתוך עצמי, ממני אלייך, ממך אליו, מה אני עכשיו,
תהיתי, הבת שלו יותר או האישה שלך יותר, ובתוך כל הקרע הזה
שנוצר ביני ובין עצמי, ידעתי שאני רוצה קצת משניהם באותה
הצלחת, כמו שמערבבים שמנת עם רוטב עגבניות ויוצא רוטב חדש
וטעים שיש בו אדום של עגבניה ויש בו לבן של חלב, אבל הוא בעצם
ורוד.






דצמבר 2004