ברגע בו הצלחת לחדור מעבר למסכי הציניות
והדמיון והעייפות והשמחה והגילופין
הסכמת להשתקע ואני
הסכמתי להתלות בך בכל כוחי.
רציתי לספוג את הכעס שלך בערב, את הרוך שלך בבוקר, את העייפות
שלך בצהריים.
רציתי לספוג הכל, ושבלילה תסחוט ממני הכל בעדינות כשלך.
וכמה חלשה הייתי, כלכך צריכה את האהבה שלך.
שתגונן עליי, שתלטף את שערי, שתכסה אותי צמוד-צמוד עם השמיכה,
שתנשק אותי במצח, שתזרוק לי הבטחות בשמיים.
לא באמת רציתי בכל זה, הרי מעולם לא האמנתי שרגעים כאלו יכולים
להתמשך לאורך זמן.
תראה איך התבגרנו, השתנינו, כמה רחוק אתה וכמה שונה אני,
"זו בסך הכל תופעת לוואי" אתה מחייך אליי במפגיע,
אבל אני חושבת שהתופעת לוואי הזו לא תחלוף לעולם.
אנחנו איבדנו את התמימות ביום בו חדלנו לרצות כל כך הרבה.
