חולות המדבר שורפות את רגליו.                                
               
קרני השמש היוקדות צורבות את עיניו.
שריקת הרוח החמה, חותכת את פניו.
עוטף הוא את ראשו בכפיה האדומה
אוחז בחוזקה בחרבו.
מביט  בדממה
אל הוילון האדום המתעתע,
המטשטש את פניה.
הג'לאביה השחורה עוטפת את גופה.
צעדיה קשים...
היא בעקבותיו, מנסה להיצמד לשיירה.
זאת המיועדת בת השבט.

הרוח החמה מעוורת את עיניו,
בין ערפלי הטשטוש רואה הוא את דמותה.
בשמלה לבנה, שקופה, צחורה.
היא מחייכת אליו.
סערת החולות ממלאה את ליבו באהבה,
ריח גופה עולה באפו.
נשמתו מתמלאת בלובן שמלתה.                                  
                     

הוילון האדום...
הג'אלביה השחורה...
כוח חזק בלתי נראה
מוריד אותה על ברכיה.
הרוח החמה חודרת לתוך גופה,
נוגעת, מלטפת.
מרימה את הראשה...
מביטה  באימה, אל האיש בכפייה האדומה.
מבינה היא בחוכמה,
מרכינה את ראשה.

שריקת החרב החותכת
עוצרת את הדממה.