אני יושבת, או עומדת. או שוכבת.
לא יודעת. קשה לי להיזכר.
אני יודעת שאתה לידי.
מעיק.
קוברת את הראש בין הברכיים, והבושה מחלחלת לריאות,
הופכת את הנשימה למשהו כמעט בלתי אפשרי.
אמרת משהו בשקט, אולי צעקת. לא זוכרת.
הבטתי עלייך. כמעט. אבל פחדתי.
בקשתי שתלך. בעצם לא, אבל רציתי. אולי רעדתי.
לא יודעת.
אתה צוחק.
וסכינים מטאפוריות חודרות לכל עצב בגוף, מרטשות.

אני עטופה בקורים של גורל שטווית עלי.
נחנקת על ידי האמונה והמטרות שהכתבת לי.
ואתה שולט בי, בכל דבר שאני עושה.
אני רואה איך אתה מחשב את הקלה שבתנועות,
נזהר מהשלכות בלתי רצויות.
ניזון מהסבל וחוסר הוודאות שלי.

מרקיד אותי לקצב מהיר, קסום.
מסחרר אותי.
מכשף אותי לצלילי מנטרות מוסיקליות.
הכל כל כך צלול ובהיר, או אולי חשוך.
אני לא רואה.

קושר אותי אלייך.
בחוטים שקופים, עשויים מאור זהוב וכסוף.
שוזר אותם בשערי, בעדינות כואבת.
מושך.

אמרת שאני ריקה.
שאין בי כלום חוץ מערפל,
שרק משאיר אותי אבודה עוד יותר ממה שאני עכשיו.
איך אתה יודע?
כי אתה יודע הכל. אמרת לי את זה פעם.
אמרת שאתה רואה את זה בעיניים שלי,
וסיפרת בטון מלודרמטי-עוקצני שהעיניים הן חלונות לנשמה.
גיחכת. במין לעג כזה, שעשה לי כוויות קור קטנות.
אני פוחדת. או פשוט מאושרת.
אולי.
אני לא מרגישה.

נתתי לך מנשמתי, ואתה לקחת אותה.
השארת אותי בלי כלום.
עכשיו הכל נגמר.
עקרתי את עיניי.
אין לי נשמה.
אתה לא קיים יותר.
אני יודעת.


טירוף.