לא שנאנו את בוריס כי הוא רוסי. בחיים לא היינו יכולים להיות
כאלה גזעניים. שנאנו אותו ממניעים לגיטימיים לחלוטין: שנאנו
אותו כי הוא מי שהוא. נכון שהשנאה שלנו הייתה גם כלפי כל
הרוסיות הזו שלו, אבל יכלנו לשנוא אותו גם בלי זה.
אף פעם לא הבנתי, איזה מין שם זה בכלל "בוריס". בטח ההורים שלו
זה איזה זוג רוסים שמנים מזדקנים, עם ארונות מלאים בוודקה. השם
הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי. אולי בגלל השם שלו שנאתי אותו.
ואולי שנאתי אותו בגלל הריח שלו - סרחון כזה, לא של זיעה ולא
של חרא, משהו אחר. סרחון רוסי כזה. גועל נפש. מהיום שהוא הצטרף
לכיתה שלי בכיתה ב' היה לו אותו ריח שבחיים לא נעלם לו. שאלתי
את אמא שלי אם זה בגלל שהוא לא מתרחץ והיא אמרה שלא, פשוט לכל
הרוסים יש ריח כזה.
הוא פשוט דרש שנשנא אותו. אני חושב ששנאנו אותו בעיקר כי הוא
ניסה תמיד להיות כזה נחמד כלפינו. ולא משנה כמה ירדנו עליו
וכמה השפלנו אותו והתעללנו בו, הוא תמיד חייך מיו חיוך אידיוטי
וסיפר לנו הבדיחות הגרועות שלו בקול הרוסי המגמגם שלו, כאילו
מנסה להשלים איתנו. וגם כשלפעמים הוא נשבר ולא יכל לעמוד בזה
יותר, והיה מתעצבן ומנסה להחזיר לנו, אז היינו כולנו מרביצים
לו, והוא היה מתחיל לבכות. אבל אף אחד לא שם על הדמעות
המסריחות שלו, כי כולם ידעו שהוא התחיל, וכשהוא הלשין עלינו
למורה, הבן זונה הזה, אז כל הכיתה אמרה שהוא משקר ואנחנו לא
עשינו לו כלום, הוא סתם התנפל עלינו. אפילו הרוסים שנאו אותו
ולקחו את הצד שלנו. ומה הוא היה עושה? פשוט שוכח מזה. שוב פעם
מנסה להתחנף אלינו, מחייך וחושף כלפינו שיניים מצהיבות. כל פעם
נראה שהוא חושב שהפעם באמת נעזוב אותו, אם הוא רק יתנהג אלינו
יפה.
וזה בעצם הטמטום שלו. הרי לא שנאנו אותו בגלל משהו שהוא עשה
לנו. הוא הרי לא עשה לנו שום דבר רע. לא ולא - כל מה שהיה לנו
נגדו, היה עצם קיומו. ועצם קיומו היה בלתי נסבל לחלוטין. מה
תועלת יש לעולם באידיוט בלי חברים, חסר כל כשרון בכל תחום,
שעוד מהווה פגיעה אסתטית חמורה - הג'יפה שתמיד היה בשיער שלו,
הציפורניים המלוכלכות - כמה שהוא היה מטומטם, כך הוא היה גם
מכוער. כ"כ מגעיל שאי אפשר להסתכל עליו. וזה שהוא ניסה להתחבב
עלינו, זה גרם לנו לשנוא אותו עוד יותר.
מה שהיה הכי מעצבן בבוריס, זה שכל מקום שהלכנו, פתאום הוא הגיע
לשם גם כן. כאילו הוא בכוונה מנסה לעקוב אחרינו כדי שיוכל
להפריע לנו ולהרוס לנו את הנוף בכל סיטואציה. מכיתה ב' הוא היה
איתנו בכיתה, וגם ככל שעלינו בכיתות וגם אחרי שעברנו לתיכון
הוא נשאר באותה כיתה איתנו. תמיד. ובתחילת כל שנה חושב שעכשיו
זה דף חדש, שעכשיו התבגרנו. פשוט מטומטם. זה בכלל לא קשור
להתבגרות, שנאנו אותו בכל גיל. כי הוא עדיין נשאר בוריס הטיפש
והמכוער. אז למה שמשהו ישתנה?
בחופש הגדול אחרי כיתה ד' הלכנו לקייטנה, וכמובן שגם בוריס
הצטרף. לגמרי במקרה. כשהוא ראה אותנו הוא נורא שמח. אנחנו לא
הסתרנו את האכזבה שלנו והזהרנו את שאר הילדים שלא יתקרבו אליו
כי הוא דפוק. אז בוריס כל הזמן הסתובב לבד ולא דיבר עם אף אחד
כי לא היו לו חברים, שזה די טבעי. פעם אחת היינו בתור כדי לקבל
את הסנדביצ'ים לארוחת צהריים, ושלושתנו עמדנו מאחוריו. הוא עמד
שם עם העיניים באדמה ויכלתי להריח אותו אפילו מאיפה שאני עמדתי
הכי מאחור. אז איתי וחיים, שהיו שני החברים הכי טובים שלי,
השתינו עליו בלי שהוא בכלל שם לב, ואף אחד לא ראה כי עמדנו
בסוף הטור. התאפקנו לא לצחוק, עד שאחרי איזה כמה דקות הוא נגע
במכנסיים הישנות המכוערות שלו ועל פניו השתלטה הבעת פליאה לגבי
פשר הרטיבות המסתורית. אז הוא קרא למדריך ואמר לו במבטא הרוסי
הנוראי הזה שלו - "המדריך, אני חושב שזה שתן". למדריך לא הייתה
סבלנות אליו והוא צעק שלא יבלבל לו את המח, מאיפה יופיע לו שתן
על המכנסיים? ואנחנו בינתיים התפקענו מצחוק, כל היום צחקנו
מזה. זה היה קטע גדול.
השנים חלפו, והשנאה שלנו לבוריס רק גברה.
בכיתה ו' הוא הגיע יום אחד לבי"ס עם דברים חדשים. תיק חדש,
קלמר חדש, מחברות חדשות. ולמרות שהוא לא אמר כלום אפשר היה
לראות עליו שהוא היה נורא גאה בעצמו, שמחר על הכל כזה מסודר.
אז כשהוא יצא מהכיתה בהפסקה לקחנו את התיק שלו, בעטנו בו,
קפצנו עליו וזרקנו אותו לזבל. את המחברות קרענו לגמרי ואת כל
העטים והעפרונות זרקנו מהחלון. בעיקר איתי וחיים עשו את זה,
אני בזמן המעשה רק הייתי לידם. ואז הוא חזר וראה, אבל לא ידע
מי עשה את זה, רק התיישב במקום שלו ושם את הראש על השולחן.
אחרי זה כל היום לא היה לו ציוד, ואף אחד לא רצה להלוות לו
כלום. ושוב זה היה נורא מצחיק, כמעט העיפו את שלושתנו מהשיעור
בגלל שצחקנו כל הזמן.
גם בכיתה ח' היה קטע לא רע, כשביקשנו מידידה שלנו דורית להתקשר
אליו ולהגיד לו שזו מרינה ושהיא רוצה אותו. אז היא אמרה לו
לחכות לה במרכז בחמש, ובאותו יום אנחנו חיכינו בקרבת מקום,
וראינו אותו מגיע למרכז עם מין מבט מרוצה, אידיוטי כזה על
הפנים. הוא התיישב שם והדקות חלפו. רבע שעה נהפכה לחצי שעה
שנהפכה לשעה, והוא עדיין ישב שם וחיכה. אחרי שעה וחצי, רצה
הגורל ומרינה באמת עברה שם. אז הוא ניגש אליה כולו מוכן
לחיבוק, והיא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה, ואמרה לו שהוא משוגע
וסוטה ושיתרחק ממנה.
בכיתה י"א יצאנו שלושתנו מוקדם מביה"ס והלכנו לבית שלו. ידענו
שאמא שלו, עקרת הבית המקומטת והשמנה, תהיה שם לבד. אמרנו לה
ששלחו אותנו מבי"ס למסור לה שבוריס מבוקש על נסיון לאונס
וגניבה מהקופה של קק"ל, ושאם היא תראה אותו - שתסגיר אותו מיד.
היא נדהמה, החווירה ומלמלה כל הזמן שהיא חשבה שבוריס ילד טוב.
לצערנו לא יצא לנו לראות מה קרה כשהוא הגיע הביתה. אבל בכל
מקרה זה היה שווה את זה.
לקראת סוף ביה"ס אמרנו שנפסיק לעשות לו את התעלולים הטיפשיים
האלה, אנחנו כבר לא ילדים קטנים. החלטנו שצריך לעבור למשהו
יותר רציני - ובטיול השנתי האחרון, בכיתה י"ב, ביצענו זאת הלכה
למעשה. כי במדבר יהודה הוא כל הזמן השתרך הרבה מאחורי שאר
הקבוצה. אז התחלנו גם אנחנו להאט, עד שהיינו יחד איתו, והיינו
רחוקים מספיק שאף אחד בכלל לא יכל לראות אותנו. אז תפסנו אותו,
הרבצנו לו, לקחנו לו את הארנק וזרקנו אותו עם הפנים לאדמה.
אחרי זה לא מצאו אותו כשבדקו שמות וכמה מהמורים היו צריכים
ללכת לחפש אותו. פחדנו שהוא ילשין עלינו, אבל הוא שתק.
בצבא איתי וחיים לא שירתו ביחד איתי, אבל נשארנו חברים. מי שכן
נתקע איתי ביחידה - מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? - היה, ניחשתם
נכון, בוריס. כשרק גיליתי את זה לראשונה חשבתי שזה אומר שעכשיו
אני אתעלל בו גם במשך כל הצבא. אבל איכשהו, בשלוש השנים הללו,
זה אף פעם לא יצא לי. הייתי עסוק מדי בלרחם על עצמי ולספור את
הדקות, בקושי ראיתי אותו.
איכשהו גם הצבא נגמר בסוף. אני, איתי וחיים התקבלנו כולנו
לטכניון ושכרנו ביחד דירה בחיפה. לא עבר הרבה זמן עד שנתקלנו
לראשונה בבוריס שם. ממש לא הצלחנו להבין איך המטומטם הזה הצליח
להיכנס לטכניון, בסוף החלטנו שהוא כנראה ניחש נכון את כל
התשובות בפסיכומטרי או משהו כזה.
בכל מקרה, זה נהיה הבילוי המועדף עלינו. כל פעם שהיה לכולנו
קצת זמן פנוי ולא היה מה לעשות, היינו קופצים לדירה של בוריס
במעונות, דופקים בדלת ובורחים, משאירים אחרינו פתקים כמו
"אנחנו נרצח אותך רוסי מסריח, תיזהר לאן שאתה הולך", סתם כדי
להפחיד אותו. חוץ מזה גם הכנו תמונת עירום מזוייפת שלו ותלינו
אותה על לוח מודעות. היינו מרוצים מאד כשהעיפו אותו מהטכניון
בגלל זה. בסוף הוא הצליח לשכנע לתת לו הזדמנות נוספת, וכבר
תיכננו מה נעשה לו הפעם.
זה היה די כיף, כל העניין הזה. אבל עם הזמן, למרות שהרגשתי
שהשנאה שלי אליו לא פחתה ואפילו גברה, והוא עדיין נראה לי כמו
יצור דוחה וגועלי, התחלתי להרגיש משהו. לא יכלתי להגיד מה זה
תחילה, אבל ידעתי שאני חש משהו שאיתי וחיים לא מרגישים. כי
לפעמים, פתאום הייתי מוצא את עצמי מרחם עליו. המחשבה עליו
עדיין הגעילה אותי, אלא שהיא לוותה מדי פעם בהרהור שאולי בעצם
מה שאנחנו עושים לו הוא לא בסדר.
ניסיתי להתעלם מהאפשרות הזאת. איתי וחיים היו מאז ומתמיד
החברים הכי טובים שלי. הם מעולם לא בגדו בי, ותמיד כשהייתי
צריך את עזרתם הם היו שם. לא יכלתי פתאום לעשות את עצמי יותר
טוב מהם. לא יכלתי לבגוד בהם, שכן חלק גדול מהחברות שלנו הייתה
בנויה על השנאה המשותפת של שלושתנו לבוריס. אמנם לא היינו
היחידים, כולם שנאו אותו בכל מקום שבו היה - אבל אצלנו היה בה
משהו חריף יותר, בוער יותר. אכזרי יותר. לכן אם אומר שאינני
חלק מזה - תהיה זו בגידה בחבריי, ולא רציתי לעשות זאת. ידעתי
שלא יסלחו לי על כך.
ובכ"ז, תמיד כירסם בי הספק: האם העובדה שאני מעולם לא הייתי
אחד הפעילים בכל ההתקפות האלה עליו, תמיד הייתי יותר מביט מהצד
ואח"כ מדבר כאילו אני עצמי עשיתי את הדברים - האם אין בעובדה
הזו כדי להעיד, שאיפשהו תמיד הרגשתי לא בנוח עם זה ולא יכלתי
לתת לעצמי להגיע לרמת האכזריות של חבריי? הרי אני עצמי מעולם
לא הייתי מציע לעשות לו את הדברים האלה, אלא הייתי מצטרף
לרעיון.
עם הזמן החלו להופיע בי עוד תהיות. מדוע אני תמיד רק פאסיבי,
רק משקיף? מדוע אני תמיד שייך לחבורה אבל לא לוקח חלק פעיל?
ולפעמים חשבתי שהייתי רוצה לעזוב אותם ולא לראות אותם יותר
לעולם, להתנתק מהם. אבל לא יכלתי לעשות זאת, כי הם היו החברים
הכי טובים שלי. האם נידונתי לנצח לאבד את אישיותי, דעותיי
ועצמאותי ולהיגרר אחרי חבריי, לעשות כמוהם בלי לשאול למה ובלי
האפשרות לפקפק בכך?
כל השאלות האלה אכלו אותי מבפנים. ידעתי שלא אוכל להמשיך במצב
הקיים. הייתי צריך לעשות רק דבר אחד, רק פעם אחת להתמרד, לנסות
לעשות משהו על דעתי שלי ונגד הדעה שלהם. הם אפילו לא היו
צריכים לדעת מזה. ממילא הדבר היחיד שהותיר אותי כבול אליהם היה
אני עצמי.
הלכתי למעונות בהחלטיות. הרגשתי מין תחושת שחרור ללכת לבד בדרך
המוכרת לי היטב. הרגשתי שאני הצלחתי להתעלות, להיות אדם לא
בהכרח טוב יותר, אבל חופשי יותר.
הגעתי לדירה של בוריס. דפקתי בדלת. הוא פתח לי. הוא נראה מופתע
לראות אותי, אבל לא מבוהל כפי שציפיתי שיהיה. אמרתי לו שהייתי
רוצה לדבר איתו ושאלתי אם אני יכול להיכנס. הוא הינהן והתחיל
להגיד משהו, אבל זה לא שינה כי כבר נכנסתי לדירה שלו וראיתי
לנגד עיניי המסרבות להאמין את - לרגע לא יכלתי להאמין שזה באמת
היה הוא - חברי הותיק חיים, יושב על הספה של בוריס ושותה
לימונדה מהכוס של בוריס. כבר במבט ראשון היה ברור לשנינו
שבצירוף מקרים משונה שכזה, הגענו לשם שנינו באותה שעה מאותם
מניעים.
בוריס דווקא היה די בסדר. במהרה הבנו שהבעיה שלנו היא איתי.
החלטנו פה אחד שמעכשיו נפסיק להיות חברים שלו. ופתאום זה נראה
לי נורא הגיוני - זה בעצם היה איתי שתמיד הסית אותנו נגד
בוריס. חיים היה כמוני, הוא הבין שזה לא בסדר - איתי היה הרע.
הסברנו במהרה לבוריס שזה היה איתי שעשה לו כל מיני דברים לא
טובים בעבר, ואנחנו היינו איתו רק בגלל שהוא עשה לנו שטיפת מח.
בוריס סלח לנו מיד, כפי שתמיד עשה - וכפי שתמיד היה גורם לי
לכעוס עליו. אבל עכשיו זה משום מה לא הכעיס אותי.
ומאז הדברים קצת שונים. אני וחיים כבר לא חברים של איתי. אנחנו
שונאים אותו. אני שונא אותו יותר מכל אחד אחר בעולם. שנאה
אמיתית, טהורה. התחלתי לשים לב כמה הוא מכוער. העפנו אותו
מהדירה. בוריס עבר לגור איתנו. בכלל נהיינו חברים טובים של
בוריס.
אבל את איתי שנאנו. כעת היה ברור לנו שבעצם שנאנו אותו כל
הזמן. נכון שידעתי, איפשהו בסתר ליבי, שלמעשה הוא לא עשה יותר
רע מחיים, וגם אני לא הייתי נקי - בכ"ז, באמת שנאתי אותו.
למרות שהוא אף פעם לא בגד בי ולא כלום. פשוט חרא של בן אדם. לא
בגלל משהו שהוא עשה - פשוט בגלל מי שהוא.
הרגשתי מאד גאה בעצמי. הנה ניתקתי את עצמי ממנו - כעת אני בן
אדם בזכות עצמי, ולא רק עוד צל של איתי. כבר נשתכחה מליבי
העובדה שמטרתי המקורית הייתה להתנתק גם מחיים.
כשסיימנו ללמוד בטיול יצאנו - אני וחברים הכי טובים שלי, חיים
ובוריס - לטיול מאורגן לאירופה. כמובן שגם איתי לקח את אותו
טיול, תמיד חייב להיתקע ביחד איתנו ולהפריע לנו. מה שהיה הכי
מרגיז בו שכמה ששנאנו אותו, הוא לא שנא אותנו והיה אפשר לראות
עליו שהוא חשב שאם הוא רק יהיה נחמד, נחזור להיות חברים שלו.
חתיכת אידיוט.
בשדה תעופה גנבנו לו את המזוודה בלי שהוא שם לב, זרקנו ממנה את
כל הבגדים שלו והכל ולקחנו את הכסף, ואז נתנו לו למצוא אותה
באורח פלא. הוא העלה אותה למטוס, וכשהוא גילה בחו"ל שאין לו
שום דבר ללבוש וגם שום כסף, פרצנו בצחוק פרוע. פשוט לא יכלנו
לשלוט בעצמנו. אבל הוא לא ידע שזה היינו אנחנו.
בטיול הוא כל הזמן הסתובב לבד. לא היו לו חברים. אמרנו לשאר
האנשים שיתרחקו ממנו, הוא פושע משוחרר. כרת לאישתו את הראש עם
גרזן, איך נותנים לאנשים כאלה להסתובב חופשי בימינו? רוב
האנשים די האמינו, ובכל מקרה העדיפו לא להסתכן בלבדוק. אז כל
פעם שהוא ניסה לדבר עם מישהו הוא זכה להתעלמות מוחלטת. היינו
מאד מרוצים.
ככה עבר כל הטיול, כל פעם ניצלנו על הזדמנות לתקוף את איתי -
להשמיץ אותו, לצחוק עליו ולהשפיל אותו בפומבי. זה היה נחמד, כי
תמיד כיף לראות אנשים שאתה לא אוהב סובלים. אבל אני עצמי - לא
באמת עשיתי כלום. עודדתי את חברים שלי להתעלל בו כל פעם שעלה
איזה רעיון חדש מה לעשות, אבל בשום דבר לא לקחתי חלק פעיל. רק
הבטתי מהצד בחיים ובוריס שוב ושוב גורמים לו למבוכה ומבזים
אותו. לעיתים נדירות אפילו הייתי מרגיש פתאום שאולי זה לא
בסדר. אולי אנחנו לא צריכים לעשות לו את זה. אבל מיהרתי לפסול
את האפשרות - בגלל שלא היה לי האומץ להגיע למסקנה המתבקשת
אחריה.
למרות שאף פעם לא הבנתי איזה מין שם זה "איתי", למרות שהוא היה
מכוער, מטומטם, מגעיל ומעצבן, למרות כל הדברים האלה - ולמרות
ששנאתי אותו לא פחות מחבריי, לא יכלתי להביא את עצמי להתנהג
כמוהם בדיוק. אבל לא מחיתי - הצטרפתי, תמכתי, צחקתי ועודדתי
אותם, בגלל שלא רציתי לבגוד בחברות שלנו, שקמה על בסיס השנאה
המשותפת לאיתי. כי אחרי הכל, הם היו החברים הכי טובים שלי.