יש לי קטע כזה שמזכיר בבסיסו "טיקים" למיניהם ושגורם לי לתהות
כל פעם מחדש לגבי המושג "הפרעה אובססיבית", בפרט מתוקף
ההתעסקות שלי כרגע בתחום הפסיכולוגיה. זה קצת מביך לדבר על
הפרעות שכאלה, אם הן כאלה. בעצם, זה אפילו מביך מאוד. גם
כשחושבים על זה, נדמה לי שהכל התחיל באוניברסיטה. נו, מקום
חינוכי.
בהיותי פליטת תנועה, לא היתה לי מעולם בעיה עם הרגע בו אני
צריכה לשירותים. בחול, בבור, זבובים, קוצים, מיכני, עם נייר,
בלי נייר, הכל התקבל בברכה. ועכשיו, אולי עקב העובדה שיש עודף
שירותים באוניברסיטה, התחילה להתפתח "הפרעת השירותים" - חיפוש
אחר השירותים הנקיים ביותר, המרווחים ביותר, בעלי דלת אטומה
וגבוהה, ורצוי גם שיהיו לפחות חמישה עשר תאים כדי שלא להילחץ
מקולות הבנות שממתינות בתור. למען כל הסטנדרטים הללו אני מוכנה
להקריב עשר דקות הליכה (עם מדרגות) מקצה אחד של הקמפוס ועד
לשני.
אם כבר בשירותים עסקנו, אז אם בהיותי בתא נשמעים קולות מבחוץ,
גודל הבושה מהמחשבה על הרגע בו אצא ואם לשטוף ידיים או לא,
גדול כל כך עד שאני יושבת לי בפנים וחווה את "הפרעת היצירתיות"
- מחכה שהקולות יתרחקו ותוהה על כתיבת סיפורים קצרים ושירה.
בזרימה מושלמת, קיימת כאן "הפרעת הרוכסן" - בדיקה זריזה מדי
מספר דקות: האם זכרתי לרכוס את הרוכסן בג'ינס, תוך מחשבה
היסטרית שבטח שכחתי וכולם רואים.
מכאן, שנוכחות באוניברסיטה מחייבת כמה שפחות כניסה לשירותים
ולכן כמה שפחות לשתות ומכאן גם מתבררת "הפרעת מיגרנת יום שני"
- כאב לוחץ בראש שמופיע כל יום שני, שהוא היום הארוך ביותר
במערכת.
כנראה שמחסור בנוזלים משפיע.
"הפרעת קומה 29", או בשמה השני "הפרעת רבע מגדל התאומים" -
התפתחה עקב עליה במעלית ישנה עם דלתות עבות ורוח שורקת עד
לקומה 29, כאשר בדרך כל עצירה מזכירה המראת מטוס. קיימות גם
"הפרעת הערבים" - תחושה עמוקה שהערבים שסביבי מדברים עלי
וצוחקים, "הפרעת מיץ פז" - מוטיבציה לקנות הרבה פחיות מיץ פז
ענבים בשל מחירן המוזל ו"הפרעת השכבות" - לקיחת שכבות בגדים
מרובות מתוך חשש מהקור המקפיא שבקמפוס.
אם כך, צודקים אלו שאמרו לי שאם אתחיל ללמוד באוניברסיטה לא
יהיה לי משעמם כי יהיו לי הרבה עיסוקים. |
