התקופה הזו היא מהתקופות האלה שגורמות לי לשמוח שלא ויתרתי על
החיים שלי בשלל ההזדמנויות שהיו לי. שלא נשברתי ברגעים האלה
שריסקו לי כל איבר שלם בגוף. שלא ביצעתי את מה שתמיד עבר לי
בראש רק בגלל התקווה "שמתישהו יהיה טוב יותר". אז עכשיו זה
המתישהו. והרבה יותר טוב, מצויין אפילו. אני מרגישה שנעשיתי
אדם טוב יותר. שיש לי חברים אמיתיים. שהצל שלך נופר, שהעיב על
חיי כל הזמן התרחק ממני. הוא עדיין שם. אורב לי בשקט, מחכה
שיהיה שוב רע, כדי להתגנב מאחוריי וללחוש לי באוזן: "אם רק
הייתי פה". אבל כרגע הוא לא לידי. ולי זה מספיק.
אני חושבת שלראשונה בחיי אני מרגישה שלמה. שלמה עם המראה שלי
יותר מאי פעם, שלמה עם החברים שלי, שלמה עם המשפחה שלי, שלמה
עם עצמי.
יש בי את הדחף פשוט להוריד כל זבל דיכאוני שקיים כאן. כל דבר
שיזכיר לי איך הרגשתי כל הזמן, ואיך אני ארגיש כשהתקופה הזו
תיגמר. אני לא תמימה; אני יודעת שהתקופה הזו היא רק האור שבין
חושך אחד למשנהו. אני יודעת שהיא תיגמר בקרוב, כי כל דבר שהוא
טוב מדי נגמר מהר.
ויש גם את אמיר.
לראשונה בחיי יש לי קשר נורמלי, שנמשך אפילו יותר מחודש. ולא
נמאס לי בכלל. להיפך. מבחינתי הייתי איתו כל יום, כל היום.
ואני באמת אוהבת אותו. אני מסתכלת עליו ואני פשוט יודעת את זה.
מעניין אם עד שהמונולוג הזה יתפרסם עדיין נהיה ביחד. הלוואי.
אבל אני לא מצפה לכלום... מי כמוני יודע שרגש זה דבר ריגעי
שעלול להתפוגג תוך שניות, ולהפוך במקרה הטוב לשנאה, ובמקרה הרע
לחוסר אכפתיות. אבל אתם יודעים מה? לא מזיז לי. לא אכפת לי מה
יהיה עוד חודש, כי עכשיו אני מאושרת, ועכשיו טוב לי, ומעבר לזה
כלום לא באמת משנה.

8.12.04    טלי מאושרת