האוטובוס נוסע לאט. לאט מדי. לא שיש פקקים, וגם התחנות יחסית
ריקות. הוא פשוט לא נותן את הנשמה, כאילו הוא חייב להסיע את כל
הנוסעים המטומטמים האלה שבוהים בחלון או אלה שבוהים באנשים
שבוהים בחלון. אני יושב במושב האחרון. אני אוהב לשבת מאחורה,
זה איכשהו מתלבש על האופי שלי. אני לוזר עם קבלות, שאותם רשמו
האויבים שלי. בגן הייתי אחרון שאימו לקחה אותו הביתה. בחטיבה
הייתי מאחר כרוני. ואפילו חברה השגתי בגיל מאוחר יחסית - 21.
כן, חברה שלי. אתמול היה לנו ממש ריב קשה. כל שכן בא לצעוק
אלינו שנפסיק לצעוק. השכנות באו לחוות דעה. הילדים השכנים,
משני המינים, סתם באו לצחוק עלינו. אני לא מבין אותה, שנתיים
אנחנו ביחד ואף פעם הגרביים שלי באמבטיה לא הפריעו לה. אף פעם
לא הפריע לה שהחזה שלי שעיר מדי. היא אפילו לא התלוננה אף פעם
שאני תופס לה שעות טלוויזיה רבות עם הטלנובלות שלי, והיא הרי
אוהדת מכבי שרופה. אתמול הכל התפרץ החוצה, ואני אפילו לא זוכר
ממה זה התחיל. פתאום מצאתי את עצמי מונה לה את כל מה שמפריע לי
אצלה. החזייה שלך בצבע אדום מזעזע, את תמיד יושבת בצורה מגורה
ואני צריך כל היום לנסות להרגיע את הזקפה, ובכלל, אמרתי לה,
אני הפסקתי לאהוד את הפועל בגללך, מאז שנפגשנו. ואז היא הזכירה
לי, שצבע אדום הוא האהוב עלי, שהיא שמחה שהיא סקסית, ושאני
בכלל לא יודע מה זה כדורגל. יצאתי מהבית בכניעה מוחלטת. והיום,
האוטובוס הזה, שנוסע כל כך לאט, רק עוזר לדברים להתבשל עוד
יותר. אני מתחיל לטייל עם המבט שלי על כל הנוסעים. ושם באמצע,
במושב רך ונעים כזה, אני מבחין בה. איזו מלאכית! היופי מעולם
לא נראה גולמי כל כך כמו עכשיו.
שיער שטיני גולש, הפנים חמודות כל כך, והיא הולכת בנועם כזה.
הולכת?? מה לעזאזל... האוטובוס עומד והמלאכית יורדת בתחנה
הזאת. אני רץ החוצה, למרות שיש לי עוד ארבע תחנות. גם ככה רבתי
עם מיכל אתמול. המלאכית ממשיכה ללכת ואני אחריה. אני כבר מתחיל
להריץ לי בראש את המילים הראשונות שאני אגיד לה. או אולי את
הדבר הראשון שאני אעשה למענה. אני חושב שאם נתחתן יהיו לנו
אחלה ילדים. והנה, הגורל מסדר לי מעבר ליד חנות פרחים. המלאכית
מתרחקת, אבל אני אשיג אותה. כשהאדרנלין בעלייה, והגוף חווה
התרגשות עצומה אתה מקבל מספיק כוחות בשביל להגשים כל משאלה. מה
זה בשבילי לרדוף אחרי אישה יפה עם זר פרחים? זה מה שאני  אומר
למוכר הפרחים, זקן צרפתי עם ברט שחור שמתחיל עם השטויות
הרומנטיות שלו
- פרחים זה לא מספיק. אישה צריך לטפח. אישה היא כמו פסל, צריך
לעבוד על הפרטים הכי קטנים - הוא אומר לי.
אני אומר לו שישתוק ורץ אחרי המלאכית עם זר ורדים מהמם. הנה,
אני רואה אותה מעבר לפינה. אני מחליש את צעדיי, מוח לא יכול
לעבוד במהירות שכזאת. הוורדים משום מה מחזירים אותי למיכל.
הריב שלנו בכלל לא היה רציני, אבל הטונים... כנראה שהסוף
מתקרב. תיאורטית זה גמור. הפרידה זה סתם משהו רשמי. בשביל
הפרוטוקול, לאשר שגמרנו - ולהתפנות לדברים חדשים. לכן אני לא
דואג לגבי המלאכית. זה הרגע לגשת אליה, לתת לה את זר הוורדים
הזה, ולהגיד לה שהיא הבחורה הכי מדהימה אחרי מיכל שפגשתי
בחיים. היא נכנסת לבניין שלה. היא כנראה גרה כאן. אני מתחיל
להזיע, כי לא קל לפלוש לבית של בחורה שאתה מכיר מאוטובוס, ושום
זר מחורבן לא ירכך את המצב. המחשבות עוברות כל כך מהר שאני
שוכח איך הספקתי כבר להגיע עד הדלת שלה בקומה רביעית. מיכל
ברגע זה מחפשת לה נסיך חדש. גם היא חושבת שפרידה זה משהו רשמי,
לפרוטוקול בלבד. היא לא אמרה את זה אף פעם, אבל אני הרי מכיר
אותה. שנתיים של זוגיות זה לא סתם. אני מצלצל בדלת. המלאכית
פותחת את הדלת ופשוט עומדת שם. זה לא בדיוק הלם, וגם לא ממש
הפתעה. זו מין אדישות רומנטית, שהתלבשה עליה משום מקום. ואני?
הגרון שלי נחנק, המילים מתחילים לזחול החוצה, והיד מתוך לחץ
מתחילה למחוץ את הזר
- זאת את. מהאוטובוס... -  משפט סופר רומנטי אני חושב  לעצמי.
       
- מה?
- התכוונתי ש... ראיתי אותך באוטובוס ורצתי אחרייך - אני מושיט
לה את הזר, ושלא תנסו לעצור אותי עכשיו! - הנה
- זה בשבילך...
היא מתחילה לעכל מה נפל עליה. עוד מעט היא תדע את שמי. היא תדע
שאני מאחר כרוני לפעמים. שאני משאיר גרביים באמבטייה. שאני...
- אתה רוצה להיכנס? - היא שואלת אותי עם חיוך. "מיכל, אני רוצה
להיפרד ממך. רשמית." אני אומר לעצמי בראש. הדלת נסגרת ואני בצד
הנכון של הכניסה.
- אני שרון - היא אומרת לי. הזר מתחיל לטבוע בתוך היד העדינה
שלה. הוורדים ליד היד שלה נראים סתם כמו עשבים.
- אני דור - אני מודיע לה. את האינפרומציות האחרות צריך לספר
בהדרגה. זה שוק אדיר לבחורות לראות יום אחד גרביים באמבטייה,
גם אם היא אוהדת מכבי שרופה.
- אני כבר חוזרת - מלקטת מילים בעדינות שרון. הטון הזה אומר
הכל. זה מסוג ה"חוזרת" שאחריו בה ה"בוא נכיר", "בוא נחליף
מספרי טלפון" ואז כבר לא ניתן למנוע את ה"דור! מה אתה משאיר פה
גרביים!". היא נעלמת מהסלון, כמו מלאכית רק בלי כנפיים. אני
מתיישב על הספה. ואני שוקע במחשבות. הן שוב מתעסקות במיכל. התת
מודע שלי כנראה נמצא באובססיה. מיכל כרגע בוחרת מועמד. הרי
נפרדנו תיאורטית וזה מה שחשוב. היא תתחיל באוהדי הפועל. תטייל
בבלומפילד, ביציעים המחורבנים ותחפש את אוהד הזה, שאחר-כך
יפסיק לאהוב כדורגל. היא תתלבש סקסי בשבילו. תגרה אותו כך,
שהוא יצטרך להתאמץ בשביל להרגיע את הזקפה כל היום בעבודה. אחרי
חודשיים של היכרות הם יסעו לאיטליה, המדינה היפה ביותר בעולם.
בדוק. יהיו להם את השגעונות שלהם, את הרגעים הקטנים האלה
שבשבילם שווה לחיות. הריבים יהיו סתם פלפל. אני חושב לעצמי
"איזה עומס יהיה עליה. היא תצטרך להתרגל". והמילה הזאת שוברת
אותי. "להתרגל". זה פשוט מזעזע. אני לא יכול להרשות לעצמי
להפיל על מיכל תיק כבד כזה. עד שהתרגלנו שנינו. לא שאנחנו
מיוחדים, כל אחד מתרגל למישהי ולהפך. אבל אני פשוט פוחד שמיכל
לא תחזיק מעמד. אני יוצא מהדירה הריקה ומתרחק מהבניין הזה תוך
רגעים ספורים. אין דרך חזרה: שרון תחזור לסלון, במקרה הטוב
לבושה במשהו נוח, ובמקרה הרע זה יכול היה להסתיים בסטוץ,
שבמקרה הטוב הסקס בו היה יכול להיות מצויין. אבל לא צריכה
להיות דרך חזרה. מיכל גם חרדה ליכולת שלי "להתרגל". כמה פעמים
דיברנו על זה. ברגע זה, הכל צף החוצה: המשמעויות, הדברים
הקטנים וכל תכלית הזוגיות שלנו. הריב אתמול היה מטומטם. איך
אפשר להיפרד בגלל גרביים וכדורגל? שום תיאורטית ושום רשמית.
אני רוצה שתבינו, אין חיבור כזה: פ.ר.י.ד.ה בסדר הזה. אני
מתחיל לרוץ, כי מיכל מחכה לי. אני מדביק את כל ארבעת התחנות.
שרון ברגע זה, בטח מסתכלת על זר וורדים, מנסה לחשוב איזה שמוק
קנה לה זר בשביל למסור אותו ולברוח. האמת? אני שמוק! בצדק. אבל
אני שמוק מאושר, בכל המובן הבנאלי של הביטוי. אני עומד ליד דלת
הכניסה. כאן גרה מיכל, סלאש החברה שלי, סלאש סקסית, סלאש אוהדת
מכבי שרופה, סלאש הפוחדת "להתרגל" מחדש. אני פותח את הדלת כי
אני יודע שהיא תמיד משאירה את הדלת פתוחה. "הנה את מתוקה" אני
חושב לעצמי בעוד העיניים שלי מגלות נשיקה לוהטת עם איזה בבון,
על הספה שלה. מה???
הם מבחינים בי ומפסיקים.
- דור, זה כן מה שאתה חושב - אומרת לי מיכל. אני שותק והיא
ממשיכה - תראה, אנחנו היינו לקראת פרידה. הרי זה סתם להגיד
אנחנו נפרדים, זה לפרוטוקול בלבד. תיאורטית זה היה גמור - היא
מסיימת את ההרצאה שלה ואני חושב על שרון שחולקת את הורדים האלה
עם "מועמד לפרידה בפוטנציה" אחר.
- הוא אוהד "הפועל" נכון? - אני שואל אותה. אני מכיר אותו כי
אני מכיר את עצמי
- הוא דווקא אוהד "בית"ר". תכיר, זה עוזי
עם אוהד בית"ר יהיה לה קשה. ועוד עם אחד בשם עוזי. לאיטליה הם
לא יסעו, אבל מי יודע. מיכל "מתרגלת" מהר אני רואה...

16.11.04