יוני שוב השתין בכיור. לילד הזה אין שום גבולות. בשבוע שעבר
למשל, כשסבתא ביקרה אצלנו, היא נתנה לנו לטעום עוגיות שהיא
אפתה בעצמה. יוני הקיא את העוגייה החוצה אל מול עיניה של סבתא.
אני אמנם גם לא אהבתי את העוגיות שלה, אבל אני לפחות הקאתי הכל
לתוך האסלה, וגם הורדתי מים. אני ילד מנומס. אמא שוב ושוב
אומרת שיוני עובר עכשיו "שלב כזה". היא אומרת שכל אחד עובר
שלבים שונים. אבל איך אפשר לקרוא להשתנה בתוך כיור "שלב"? זה
כל כך מוזר, כל כך לא נוח להשתין ככה. ולאמא לא אכפת, היא רק
ממשיכה לדבר על שלבים ובינתיים מגירה נשברת, המיטה של ההורים
מבולגנת, וצריך לשטוף את הכיור עשר פעמים ביום. בהכל אשמים אבא
ואמא. באתי אליהם לפני 4 שנים, כמה חודשים לפני היומולדת שלי
ואמרתי בבירור: "תקנו לי אופניים או לפחות קורקינט". ימי הולדת
תמיד מעניקים לך הזדמנות לבקש ולקוות, אבל התוצאה אף פעם לא
קשורה לכלום. עובדה, הגיע היומולדת 4 שלי ואני בציפייה יושב
בסלון אל מול הוריי האהובים ומחכה לרכב בעל שני גלגלים שבטח
מסתתר אי שם בפינה.
- יהיה לנו תינוק. יהיה לך אח חדש - הודיעה לי בחגיגיות אימי.

- כן יופי. ואיפה האופניים? - נאלצתי לשאול
- יואבי, לא שמעת מה שאמא אמרה? - חזר אבי על ההודעה
"המשמחת".
- מה אכפת לי תינוק. זה שלכם. ואיפה האופניים שלי? - שוב
שאלתי. ברצינות, קוראים "קמא-סוטרה", מתרגלים ואחר כך מפילים
אחראיות על ילד קטן. או כמו שפעם נאמר על הריון - מתפשטים,
מחליפים נוזלים ומחכים תשעה חודשים
- יואב לך לחדר ותחשוב על מה שאמרת - צווה עלי אבי.
וכך ביליתי חצי יום בחדר שלי, והיומולדת עבר לו בינתיים. בערב
אני בכל זאת קיבלתי מתנה. ואי שם, בדקה מסויימת, בעודי מחזיק
ערכת צבעי פנדה שקנו לי הוריי, בפעם הראשונה התחננתי להחליף את
הצבעים הדפוקים האלה עטופים בעטיפה דפוקה עוד יותר, ביצור קטן,
הקרוי תינוק.
כעבור כמה חודשים נולד יוני. באותו יום בגן היה לי יום כיף.
יום כיף אחד התחלף במהרה ליום כיף אחר, בחדר היולדות עם המשפחה
המורחבת. כשהגענו הביתה עם התינוק החדש החלו השלבים להתחלף אחד
אחרי השני. תינוקות כל כך שונים ממבוגרים. לאיזה מבוגר תגיד
חמוד כשהוא יחרבן כל חמש דקות? לאיזה מבוגר תגיד שהקרחת שלו
עושה אותו למאמי מיוחד? איזה מבוגר משיג הכל בעזרת צעקות? אבל
נחזור לשלבים. זה החל ב"מעבר לסיר" ובינתיים נמשך ב"השתנה
בכיור". פעם ניסיתי לעמוד בתוך הכיור, וזה ממש לא נוח. אני
אדבר עם יוני מחר, ברצינות. אמא יכולה להשאר רגועה, אבל לי
השטויות האלה נמאסו. כרגע אני פשוט לא רוצה להרוס ליוני את
היומולדת שלו. היום הוא בן 4.
- יואבי, בוא תראה איזה אופניים קנינו ליוני! - צועקת לי אמא
מהסלון. נו טוב, לא חשבתי שיהיה אחרת. תסלחו לי, אבל אני הולך
להשתין בכיור עכשיו. אני חושב שברגע זה מתחיל אצלי "שלב כזה".

19.11.04