כולם אמרו שהיא "ילדה של שמש". בכל פעם שהיא נכנסת לחדר
הנוכחות שלה הורגשה מיד.
היא השרתה מעין שלווה על הסובבים אותה, תמיד כשהייתי איתה
ידעתי שהכל יהיה בסדר. עם החיבוקים שלה ששוקעים לתוכם ולא
רוצים לצאת.
מלאכית שכזו. תמיד הילכה בקלילות, כמעט מרחפת. כשהיא חייכה,
השפתיים שלה כמעט ולא זזו. רא את זה בעיניים שלה. החתוליות,
שממש אפשר היה לראות בהן את הנפש שלה. העיניים שלה היו בכל
הצבעים, התחלפו לפי מצב הרוח שלה. אם הייתה עצובה יכולת לראות
את זה לפי העיניים החומות שלה.
בדר"כ הן היו ירוקות, הכי אהבתי אותן ככה. עכשיו העיניים שלה
סתם חומות.
והיא כבר לא אוהבת כמו פעם, ולחדר היא נכנסת מכונסת כולה. רק
שלא יבחינו בה.
ועדיין היא מחבקת את החיבוקים שלה, שאפשר לטבוע בהם. אבל הם
מרוחקים, מזוייפים.
וכשהיא מחייכת, השפתיים שלה מחייכות את החיוך הכי רחב שיש. אבל
בעיניים אין כלום.