אבא ואמא קנו אותי לילדה שלהם ומיד ידעתי ששוב לא אצטרך להיות
לבד. הייתה זו ילדה רגישה במיוחד ואחרי שהרופא אמר לה שהיא
תהרוס את הברכיים בשעורי הבלט, הפכתי לידידה הטוב ביותר. בכל
פעם, כשהעניינים היו קשים מנשוא, הייתה מסתגרת במחיצתי וקלידיי
היו מניעים ברכות את אצבעותיה החיוורות. פעמיים בשנה היה משבר
גדול, כשהיה עליה להופיע מול קהל של הורים גאים. אחרי כל
קונצרט, הייתה צריכה לפרוש לזמן מה מההמולה, עד שהייתה מתאוששת
וחוזרת לחיות חיים נורמליים.
אבא היה גאה מאוד בילדה המוסיקלית שלו, ופעמיים בשנה היה מגיע
חגיגי ומרוגש. היא הייתה עושה טעויות והוא היה אומר לה שהיא
נהדרת והיא ידעה שהוא משקר ובכתה על האכזבה שהיא גורמת לו. אבא
עזב את הבית כשהייתה רק בת ארבע ואמא הסבירה לה יותר מאוחר,
שזה מין גיל כזה, שילדות קצת מאוהבות באבא שלהן, ואיכשהו האהבה
שלה קפאה על שמריה ולא התפתחה לאהבה בוגרת של בת לאביה. היא
אהבה את ההסברים הפסיכולוגיים של אמא עד שהחברה של אבא הסבירה
לה שאמא משגעת לה את השכל, מגוננת עליה יותר מדי ועוצרת לה את
ההתפתחות. היא התגייסה לצבא וקיבלה את ההזמנה של אבא והחברה
שלו, לגור אצלם בעיר הגדולה, היכן שמתרחשים האירועים האמיתיים,
איפה שאפשר להתפתח הכי טוב. אלה היו ימים קשים עבורי וידעתי
שגם היא אבודה בלעדיי.

שמעתי שיום אחד, הלכה ברחוב ולא מצאה את הדרך לבסיס. המפקד שלה
מיד התגייס לטובתה והעביר אותה ליחידה אחרת. היה לו נסיון כואב
עם חייל שהשתגע פתאום והרג את עצמו. לא רק הוא ניסה לעזור לה
למצוא את הדרך; כל כך שברירית הייתה, עד שכל מי שפגש אותה, רצה
להציל אותה. אני זוכר שעוד בבית הספר אהבו המורים לתת לה
ציונים גבוהים במיוחד, בגלל המראה הענוג שלה, ולא חיפשו הוכחות
במבחנים מפחידים. הם הבינו שהילדה חכמה ורק קשה לה להתרכז
ולזכור פרטים שלא קשורים לחיים שלה.
כשהתחילה לעשות מעשים של משוגעת וללכת לאיבוד בכל מיני מקומות,
היה לאבא שלה הסבר על אשמתה של אמא, ולאמא היה הסבר על אשמתו
של אבא, והילדה נקרעה כי רגע אחד היא חשבה שאולי לאמא יש
פתרונות בשבילה, וברגע אחר היתה בטוחה שרק אבא יכול להציל
אותה.
כמעט כולם אמרו לה שהיא לא חייבת לבחור ביניהם, אבל היא אמרה
לי שאם לא תבחר, יגדל הקרע שבתוכה. כבר הייתה קרועה כל כך, שגם
כשהצלחתי לפתות אותה להתקרב אלי, לא עלה בידי לקיים איתה שיחה
של ממש.
כמה התגעגעתי לזמנים בהם הפלגנו ביחד לעולמות הרמוניים הצבועים
בצבעי פסטל רכים ומעוטרים בכינורות של מלאכים. עכשיו האשימה
אותי על שלא תמכתי בה בכל אותן הופעות כושלות ועל שנתתי לה
לחשוף את חולשותיה מול העולם.

במשך הזמן הבינה הילדה שהעולם לא מתאים לה ושהיא לא מתאימה
לעולם. יום אחד, כשהייתה רחוקה ממני ואף אחד לא שם לב, עשתה
מעשה וכמעט הצליחה.
אבא נורא נבהל. הייתה לו דעה מאוד מפוחדת על אנשים חלשים
ושבריריים והוא ניסה להגן עליה בכל מיני גישות פסיכולוגיות שרק
הוכיחו לה כמה העולם הוא מקום נורא לחיות בו. אמא העמידה פנים
שהיא סומכת עליה ולא דואגת, אבל היא הייתה חולמת בלילות שקורים
לילדה דברים נוראים והפחד השקט שלה, רק הוכיח לילדה כמה חולשתה
מעוררת דאגה.
הם חשבו בדיוק אותו הדבר, אבל לא שמו לב, כי כבר התרגלו להיות
אויבים הרבה זמן. כולם רצו להצטרף ולהציל את הילדה והתאספו
סביב ההורים עם המלצות טובות על הכיוון הנכון. ההורים, שהיו
מומחים בהתוויית הדרך, עמדו בראש המחנות והנהיגו אותם בעוז.
אי-אפשר היה לצפות את הסוף של המלחמה, משום שכל מחנה האמין
שהדרך לעזור לילדה היא הפוכה מהדרך של המחנה היריב. במחנות
הלוחמים היו גם מומחים וידעונים מטעם הרפואה המודרנית והעתיקה
שיעצו למנהיגים ועודדו את רוחם.
וכך קרה שגם בזמן הפוגה, כשהמחנות היו נחים מעט, עדיין הייתה
הילדה ממשיכה לספוג את דם הפצועים והחללים שהותירו אחריהם
הקרבות. פסיכולוג אחד הציע לה להתרחק מההורים, כדי שתוכל לטפל
בפצעיה האנושים, אלא שלמלחמה חוקים משלה והיא יכלה להתנהל באין
מפריע ובאופן עצמאי, בתוכה.

כשראו ההורים שהילדה נשמטת להם מהידיים, הבינו שרק אני יכול
להחזיר להם אותה והחלו להיאבק עלי. אמא טענה שאני שלה, כי היא
זו שליוותה את הילדה בהתפתחות המוסיקלית שלה וגם תמכה ברעיון,
שיש לי ערך של חבר קרוב. אבא טען שאני שלו, משום שהוא זה שמבין
במוסיקה וכל הכישרון שיש לילדה, בא מהגנים שלו.
הילדה ניסתה להגיד להם שאני בכלל שלה ושלא צריך להציל אותי כי
היא זו שדואגת לכל מחסורי, וזה בכלל לא משנה איפה אני נמצא כי
היא תמיד תהיה איתי ולא איתם. אבל תרועות המלחמה חוללו רעש
נורא וגם הקול שלה היה חלש מכדי שמישהו ישמע.

המלחמה הכבדה שהתנהלה, כבר לא זכרה את הסיבות הראשונות שגרמו
לה; ההורים הפסיקו לדאוג לילדה והם פחדו רק עלי ועל מה שזה
אומר עליהם, אם יפסידו במלחמה ואילו ויתורים יצטרכו לעשות כדי
לחיות בשלום. אבא היה משכנע את הילדה שחוסר היציבות והשתלטנות
של אמא מאוד מסוכנים בשבילי ואמא הייתה משכנעת אותה שהטיפשות
והחרדה של אבא, הם אלה שמסוכנים לי.

לילה אחד, מותשת ועייפה, הפסיקה לרגע להגן עלי מפני הרעש
שבחוץ, והצליחה סוף כל סוף להקשיב לי. אמרתי לה לאט וברור שאני
לא של אבא שלה ולא של אמא שלה, והאמת היא שאני גם לא שלה. "אם
כבר... אז את שלי!" לחשתי באוזניה.
היא לא גילתה התנגדות גדולה מדי כשקלידיי אחזו בה. שאבתי אותה
בחוזקה אל תוך תיבת התהודה והצמדתי אותה אל מיתריי. ידעתי שרק
מתוך קרביי, תוכל לשקוט ולהאזין לסימפוניה הגדולה של החיים.