ערפל כבד כיסה את הנוף והיא כיווצה עיניה כדי לזהות את הדמות
שקרבה אליה. רק כשהיה קרוב מאוד ידעה שהיא לא מכירה אותו. רגע
קודם הייתה משוכנעת שהיא יודעת מיהו. במהירות נכנסה למכונית
ונעלה את הדלתות. הוא דפק על שמשת החלון והיא עשתה עצמה כאילו
אינה שומעת. ביד רועדת סובבה את המפתח, מנסה להתניע, אבל רק
צליל רפה של נקישה נשמע. החמימות שהייתה שם קודם, פינתה מקום
לקור שהחל לחלחל אל תוך עצמותיה ואדי נשימתה התעבו על השמשה.
מה תעשה עכשיו? כבר למדה שכשהיא במצוקה, מוטב שלא  תעשה דבר,
היא עלולה רק להחריף את המצב. מי היה מעלה בדעתו תקלה שכזאת?
כשנסעו בדרכים הפתוחות, נראו הנופים הרחוקים חדים וצבעוניים.
הבתים והעצים שחלפו על פניהם אותתו לה לאישור והשמיים נראו
צוהלים במיוחד. ופתאום המשבר הזה. דווקא כשהכל מבטיח כל כך,
המכונית נעצרת ללא כל התראה והיא מוצאת עצמה תקועה במקום לא
מוכר, בלבה של חשכה פתאומית וערפל בלתי נסבל, ההולך ומסמיך
סביבה, עד שלא ניתן לראות ממטר.
קודם, כשירדה מהמכונית, ניסתה לגשש דרכה אל מה שנראה כבית. רק
כשהתקרבה אליו, הבינה שהיה זה בית הרוס ונטוש ללא קירות שלמים
וללא תקרה. הבית הפיץ קור עז כל כך, שמייד יצאה ממנו והרימה
פניה למרום, מחפשת את השמש שרק לפני זמן קצר זהרה שם במלואה.
היא ניסתה להבין איך הגיעה למקום הזה. היו רגעים בדרך, שהייתה
מודעת אליהם והיו אחרים שחלפו מבלי שהבחינה בפרטים. ניסתה
להיזכר דווקא באותן דקות בהן לא הייתה ממוקדת, בהן איפשרה
לנופים לעבור על פניה כשהיא שקועה בהרהור על מה שהשאירה
מאחוריה או בשיר שהתנגן ברדיו... אלה היו כנראה הרגעים
הקריטיים. בדיוק אז, כשלא שמה לב - החלה הדרך להשתבש. הרי לא
יכול להיות שבבת-אחת החום הפך לקור והבהירות הפכה לחשכה. דברים
כאלה לא מתרחשים באופן פתאומי, הלא הם קורים לאט ובהדרגה,
כנראה באותם רגעים שבהם הייתה שקועה בדבר-מה אחר.
בעודה מנסה להבין, חידש הזר את נקישותיו על החלון. היא לא העזה
להסתכל על פניו. מי יודע איזה מן אדם הוא זה, המשוטט כך בערפל.
מה הוא רוצה ממנה? טוב. אז הוא בטח לא רוצח או שודד דרכים,
ובכל זאת לא יכלה להעלות בדעתה משהו טוב שיצמח מכך שתפתח את
החלון.
חשה בקור שהולך ומאבן את גופה. בקושי הצליחה להניע את ידה אל
הרדיו. לפחות תשמע קצת מוסיקה ואולי הזר יבין שאין לו מה לחפש
אצלה וילך כלעומת שבא. כן. היא חייבת להעסיק את עצמה במשהו עד
שתגיע העזרה, אחרת תשתגע עוד לפני שתקפא מקור. היא לחצה על כל
אחד מכפתורי הרדיו אבל לא הייתה קליטה. רק רחש מרגיז נשמע
במערכת הרמקולים ואף לא קצהו של צליל או לחן.
עוד מעט מישהו יחלץ אותה. הרי לא יתכן שלא תהייה כאן נפש חיה
וששום כלי רכב לא יעבור. העיפה מבט למושב האחורי. זכרה שיום
קודם הניחה שם את העיתון. אפילו לקרוא על מה שכבר קרה, יותר
טוב מלשבת ולדאוג ככה. היא לקחה את העיתון, אלא שהחשכה ששררה
במכונית לא איפשרה לה לקרוא. חששה שאם תדליק את האור תיגמר
הבטרייה. כאילו שזה משנה... גיחכה על עצמה. הרי בכל מקרה הרכב
לא מתניע. היא שלחה ידה אל מתג המנורה ולא הופתעה לגלות שגם
האור אינו פועל. ככה זה. כשמשהו משתבש, זה תמיד בגדול. הכל
צריך להתקלקל ביחד... ככה זה... כדי להרבות את השמחה, חשבה
במרירות.
הזר לא וויתר. שוב ושוב נקש על חלונה. בתחילה נשמע היה כאילו
הוא כועס ועוד רגע יתנפל עליה ואולי גם יחסל אותה. ככל שנקף
הזמן, דפיקותיו הלכו ונחלשו ונדמה היה לה שהפכו למתחננות
ומפצירות. פחדה שבגלל הבדידות, תשכח את כל אמצעי הזהירות שנקטה
ותיעתר לו לבסוף ותפתח את הדלת. מייד הזכירה לעצמה שהיא לא
מכירה אותו ואין לדעת מה יעשה כשתאפשר לו להיכנס...
איך תעסיק את עצמה עד שתיחלץ מכאן? לקחה את התיק מהמושב שלידה,
הניחה אותו על ברכיה והחלה לפשפש בתוכו, כאילו משם יבוא הפתרון
למצב הקשה אליו נקלעה. פתחה את תא הארנק והוציאה מתוכו את
התמונה שלה ושל אהובה כשהם חבוקים ומחייכים חיוך רחב למצלמה.
אמנם האפלולית הקרה הסתירה ממנה את פרטי התמונה, אך מאחר
והכירה אותה היטב, יכלה לדמיין את ידו החובקת את כתפיה וכיצד
היא משעינה את ראשה עליו ומחייכת ללא כל דאגה...
נזכרה בימים ההם שנראו רחוקים ואבודים ולפתע נמלאה געגוע שצרב
את ליבה. הכל אבד... בכתה, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה...
כבר לא היה לה איכפת שהזר העומד שם בחוץ, רואה כיצד היא ממררת
בבכי.
היא ידעה שאם תמשיך להתבצר בעמדתה, רק תפסיד. היא שחררה את
הדלת הנעולה... הוא פתח אותה בשקט, נכנס למכונית הקרה וחיבק
אותה. "זהו?" שאל, "נרגעת סוף-סוף?" נשק ללחיה הרטובה, "בואי
ונמשיך לנסוע  יקרה שלי. הקפאת אותי לגמרי".