היום אני כבר לא מצליחה להתאפק. אני רואה את המחיר המופקע של
הצבע לשיער מ"בית לוריאל" וחוש הצדק שלי מתחיל לנאום את נאומיו
המייגעים.
ליבי הולם כמטורף, בזמן שאני מניחה את הקופסה בעגלה.
בעודי מתכננת את מהלכי בקפידה, אני גולשת עם העגלה לכיוון
המשקאות, שם בטח אין מצלמות ואוכל לעסוק בענייני באין מפריע.
אני עומדת מול ארגזי קרטון גדולים ומנסה לשוות לעצמי מראה רגיל
של עקרת בית המכלכלת מעשיה וקניותיה בתבונה. מה כדאי לקנות?
הממ.. מים מינרלים של "נביעות"... מארז 8 בקבוקים ב- 13.90...
כן... זו נראית עיסקה כדאית. אני מעמיסה את הבקבוקים הכבדים על
העגלה ובינתיים ידיי גולשות בחופזה לקופסה ומוציאות מתוכה את
שפופרת הצבע והקרם המדלל.
אני משאירה בתוכה את הכפפות, דף ההסברים והמרכך ומניחה חזרה
בעגלה. לידי נעמדת בחורה צעירה ושואלת אותי אם אני יודעת איפה
יש משקה תפוחים. אני אומרת לה שאין לי מושג ודוהרת עם העגלה
הלאה. עוצרת ליד מזון לכלבים, ביד רועדת פותחת את רוכסן התיק
ומניחה אותו ברישול מכוון על העגלה. השפופרת והמדלל מזנקים אל
התיק הפתוח ונבלעים בתוכו. עכשיו אני צריכה רק להיפטר מהקופסה.
לוקחת שמפו לכלבים מהמדף ותוך כדי כך שאני קוראת בעניין את
ההתוויות שעל הבקבוק, עוברת במהירות קופסת הצבע השדודה, אל
מאחורי שורת הבקבוקים. אני מחזירה את השמפו למדף ומציינת לעצמי
שהוא יקר ושאם יתחשק לי לחפוף שערותיה של כלבתי, אוכל לנדב לה
את השמפו שלי. מעמיסה שק כבד של "בונזו" וממשיכה אל הקופות.
נזכרת שלא לקחתי חלב וקוטג'. רצה למקררים הגדולים וחוזרת עם
המוצרים. דוחפת את העגלה קדימה. הקופאית מדפיסה את מחירי
המוצרים וההזדמנות לוותר על השלל חלפה...

אני משלמת 180 שקלים עבור הקנייה וממשיכה אל דלתות היציאה.
השמש מזהירה פניה אלי כשאני שומעת "גברתי" ומפנה ראשי. "אני
מהביטחון, בואי איתי בבקשה!" במוחי מערבולת מטורפת של המלצות
לדרך פעולה כדאית. אני הולכת אחריו, מנסה להתעלם מהאגרוף שחובט
בבטני.
"תשאירי כאן את העגלה ותיכנסי!"
זה תא עינויים... חותכת מחשבה את מוחי. בחדרון הקטן והדחוס,
מול מסכי הטלויזיה יושבת הבחורה שחיפשה משקה תפוחים. קצין
הבטחון שואל אותי אם לקחתי משהו מבלי לשלם. "כן" אני משתדלת
להתעלם מהצרחות שמשתוללות במוחי ומנסה לדמיין שאני שחקנית
מפורסמת בסרט מתח.
"ביקשתי את התעודת זהות." הוא חוזר ואומר, ואני רואה שבידי
הרועדת מצוי כרטיס הויזה שלי. "הטלפון שלך נפל..." הוא אומר
בעדינות ומוסיף מייד "תוציאי מהתיק כל מה שלקחת!" אני מוציאה
את השפופרת והמדלל.
"יש עוד משהו?"
"לא" אני עומדת להתעלף.
"אני יכול לחפש?"
"כן" אני צריכה כסא.
הוא מחטט בתוך עולמי הפרטי והאגרוף ממשיך לחבוט ללא רחם.
"אז מה? למה את גונבת? זאת מחלה אצלך?"
"לא... אף פעם לא..." הקולות שבמוחי ממשיכים לצרוח: מגיע לך!
לא רצית לשלם כסף בזמן? בינתיים המחירים עלו!!!
"מילא, אם זה היה אוכל... אנחנו יכולים להבין. בן אדם רעב,
אנחנו לא נגיד לו כלום... אבל צבע לשיער????"
"דקלה!" הוא אומר "תביאי ת'קופסה!"
מחפשת-משקה-התפוחים מושיטה לו את הקופסה המרוקנת שהנחתי מאחרי
השמפו לכלבים. האדמה לא פוערת את פיה ואני נאלצת לעמוד מול
בן-גילו של בני שגוער בי  בצדק. "חכי כאן! אני הולך למנהל" אני
נשארת עם דקלה. היא מביטה בי ומושיטה לי כסא. "זה לא בסדר" היא
אומרת "מה הילדים שלנו ילמדו אם ככה נתנהג?" היא כמעט ילדה
בעצמה. "את בטוחה שזאת פעם ראשונה שלך?" בחדווה היא מלמדת אותי
את הלקח: "את יודעת, על גניבה כזאת אנחנו בדרך כלל מערבים את
המשטרה... כאן לא מדובר בלחם שגנבת... אלה מותרות! עם כל
הכבוד, כשאין כסף, לא חייבים לצבוע שיער!" היא ממשיכה לענות
אותי ואני מתחילה להתפלל בדבקות.

קצין הבטחון חוזר לבסוף. "יש לך מזל שאת נראית לי בסדר... אחרת
היינו פותחים לך תיק במשטרה... את לקוחה שלנו ואנחנו לא אומרים
לך לא לחזור לכאן. אבל את צריכה להבטיח לא לגנוב יותר. ועכשיו
תלכי לקופה, לשלם..." הוא מושיט לי את הקופסה המהודרת מ"בית
לוריאל". אני עדיין מחכה לתלייה או לכל הפחות לעירוי דם... "את
רוצה שאני ישלם בשבילך?" הוא שואל ברכות. כמעט מתיפחת, אני
מושיטה לו שטר של 100 שקלים. עד שהוא חוזר עם העודף  אני מנסה
ככל יכולתי להשתיק את הצרחות שבמוחי וממשיכה להתפלל שדקלה
המחנכת אותי באדיקות ובחומרה, לא תפגוש את אחד מתלמידי.