עד לא מזמן התלוננה על כך שכל הימים דומים זה לזה ושהיא לא
צריכה לקום בבוקר כדי לדעת איך ייראה היום, אלא שלאחרונה, החלו
מופיעים סימנים מוזרים שגורמים לחוסר שקט.
בפיזור נפש היא עושה את הפעולות האוטומטיות ומשתדלת לא ליחס
חשיבות גדולה מידי לסימנים ולאותות. מסתכלת דרך החלון אל הבוקר
הקר והקודר, שותה את הקפה, מתרגזת על עידו הפרוע, שבמקום לקחת
סמרטוט, הוא רק יושב ומסתכל על השוקו שזורם מהשולחן לכסא ומשם
מתנקז בטיפטוף קולח אל הילקוט הפתוח, שזרוק על הרצפה ושתוכו
המגובב, נראה כמו מגירת הגרביים שלה. מציעה לניבה, שמציקה לה
כבר מאתמול, ללוות כסף ממרים השכנה כי לה אין מזומנים וזה
מטומטם להיסחב עם צ'ק של עשר שקל למסיבת כתה. יאללה ביי. שיהיה
לכם יום מוצלח! טריקת דלת, מגלגלת ג'וינט, שואפת את העשן פנימה
ומנסה לדמיין שזה מרגיע אותה, נכנסת למקלחת, מאחרת לעבודה,
שומעת את הנזיפות, מתיישבת ליד ערמה של ניירות שגדלה מיום
ליום, חוזרת הביתה דרך המכולת, שואלת מה נשמע ומתרגזת על עידו
שיושב עם מיקי דרורי מול הטלויזיה, קליפות של תפוז מפוזרות
סביבם והנעליים עם הבוץ מונחות על הספה. מסתגרת עם ג'וינט קטן
בחדר השינה ומסתכלת בעיתון על רשימת הסרטים שיש היום בטלויזיה,
יוצאת למטבח ומכינה ארוחת ערב גם למיקי שאמא שלו נסעה לכמה
ימים בשביל לנוח ולהרגע, מבקשת מניבה לשטוף את הכלים ויוצאת
מהמטבח, שומעת איך היא צועקת על עידו ומיקי שהם רק מלכלכים כל
הזמן, היא מצטרפת לצעקות, חוזרת לחדר השינה וסוגרת את הדלת.
אולי עוד ג'וינט אחד יסדר לה את הראש. יוצאת לסלון ובוהה מול
קומדיה רומנטית, מתעלמת מעידו שדוהר לאורך המסדרון ומחליק על
השטיח הקטן בשאגות קרב, כאילו היה זה הסקטבורד שהחרימה והחביאה
מאחורי הארון. שומעת את הכעס הכבוש של ניבה ויודעת שעוד מעט
יבואו עוד צעקות, מחפשת בארון האמבטיה את חפיסת האופטלגין,
לוקחת שתי קפסולות וחוזרת לחדר השינה, עידו בועט בדלת וצועק
שהסרחון של הסיגריה, בן-כה יוצא מתחת לדלת וכבר נמאס להם מזה
שהיא לא מקיימת את ההבטחות שלה. מתפללת שהבעיטות בדלת ייפסקו
ואז, תוכל להסביר לעצמה שבעצם לא קורה שום דבר חריג ושום בשורה
רעה לא עומדת בפתח. עוד מעט, כשתיכנס למיטה, תבטיח לעצמה
שכשהעניינים יחזרו למסלולם והימים ישובו להיות דומים זה לזה,
היא תפסיק להתלונן, כי באמת יש צרות הרבה יותר גדולות.

אותו לילה חלמה וכשהתעוררה ניסתה לצוד את רסיסי החלום. ידעה
שהוא שונה מהחלומות הרגילים שלה ושהוא מצטרף לקבוצת הסימנים
בהם הבחינה. הרגישה כובד מוזר בעפעפיה ולא הצליחה לפתוח אותם.
חשבה שאם תנסה להסיח את דעתה מהתופעה ותתנהל כהרגלה עם
פעילויות הבוקר, תעלם אותה כבדות ועיניה יפקחו, אבל הן נשארו
עצומות כאילו מישהו מרח דבק על עפעפיה.
מה זה? כזאת מן עקשנות של עיניים... החלה לשפשף אותן. בתחילה
עסתה אותן בעדינות וכשסרבו להיפקח החלה להכאיב להן. אולי בסוף
יכנעו לאצבעותיה. תפסה בשתי אצבעות את העפעף העליון ועם אצבעות
היד השנייה משכה את התחתון עד שהעין נפקחה לרווחה, אלא שגלגל
העין התגלגל פנימה והיא ראתה רק חושך. דמיינה איך היא נראית,
כמו דמות בסרט אימה עם עיניים פעורות-לבנות. מזל שהעפעפיים
נסגרו, אחרת אנשים היו נבהלים. יותר מאוחר באותו בוקר, החליטה
שלפחות תנסה להפיק מכך תועלת  ותיקח לעצמה יום חופשי.
יצאה אל השביל שהוליך אל העיר הבנויה על צלע ההר ושגם בימים
כתיקונם היא שרויה באובך קודר. למרות שעיניה היו עצומות,
הצליחה להבחין באופניים המוטלים בצידי הדרך. עלתה עליהם והחלה
לרכוב במורד השביל. נראה היה שהאופניים מכירים את הדרך והיא
התמסרה לרוח הנושבת באוזניה כשעיניה עצומות.
האופניים לקחו אותה אל הבית הגדול שבשערי העיר המאובקת,
וכשנכנסה אליו, התעוררה בה הרגשה שהיא מכירה אותו מזמנים
אחרים, אבל לא הייתה בטוחה. חששה שאנשים יתחילו להתלחש
כשיבחינו בעיניה העצומות והחליטה לסגל לתנועותיה ביטחון של אחת
שיודעת בדיוק לאן היא הולכת ומה היא רוצה. מידי פעם ניערה את
ראשה כדי לארגן את מחשבותיה. כשם שהבעייה החלה במפתיע, ניסתה
להרגיע עצמה , כך גם תעלם.
האנשים סביבה לא עשו עניין ממצבה המיוחד והתנהגו כאילו זו
תופעה מוכרת וכבר ראו פעמים רבות אנשים מהלכים בעיניים עצומות.
למרות זאת ידעה שזו תופעה חריגה, עובדה שהיא לא מצליחה להיזכר
שראתה מישהו עם בעייה דומה. נראה שהיא פשוט מצליחה להסוות
בכשרון רב את הבעייה עד שאיננה מורגשת. לפתע עלתה השערה מדאיגה
במוחה שאולי הם מתעלמים מתוך נימוס ואדיבות, הרי גם היא, כשהיא
מזהה נכה ממולה, היא מייד מפנה את ראשה שלא להביך אותו. כדאי
שתצא מה שיותר מהר. שום דבר טוב לא יכול לצמוח כאן. אבל איך
תחזור? גם אם האופניים מכירים את המדרון, יתקשו לנווט באותו
שביל בעלייה.
לא ידעה לאן לפנות וניסתה לזהות את הכיוונים על פי חמימותה של
השמש. שיערה שבחודש זה של השנה, מסלולה נע בדרום ושאם תדאג לכך
שהשמש תחמם תמיד מאותו צד, תוכל להתמיד בנתיב שתבחר. אלא
שהשביל המתפתל הערים קשיים בתפניותיו הבלתי צפויות והיא לא
הצליחה לשמור על הכיוון. די כבר עם זה! צוותה על עיניה בקול
רם. זה חייב להיפסק ומייד! אך גם הוראה מפורשת לא הצליחה לפתוח
סדק צר אל האור.
אולי היא פשוט משתדלת יותר מידי. כן. אם רק תפסיק לזוז, כבר
יקרה משהו שישכיח ממנה את הבעייה, אבל העמידה במקום לא שיפרה
את המצב והיא חזרה לשפשף את עיניה. חייבת למצוא שיטות חדשות,
חלפה המחשבה במוחה בזמן שניערה את ראשה שוב ושוב, מגששת את
דרכה. לפתע השתלטה עליה טלטלה גדולה וצווחה נמלטה מגרונה
כשניסתה לשמור על שיווי משקל. רק שלא תיפול בעיניים עצומות,
ותתגלגל במדרון חסרת אונים.

קמה ממטתה והסתכלה החוצה מבעד לחלון. כן. הבוקר הזה נראה שונה
בתכלית משאר הבקרים. בפיה עמדה מתקתקות מבחילה של מי שניצלה
מנפילה רק כדי להתרסק באופן מכאיב יותר. אולי זה קשור לריח
הווניל שהתפשט בבית. יצאה מהחדר ושאלה את הילדים מאיפה מגיע
הריח, אך הם לא ידעו על מה היא מדברת. הסתובבה בבית, מרחרחת את
פינותיו, כשריח הווניל מתעצם מרגע לרגע. יצאה מוקדם מהרגיל אל
תוך הגשם, נאבקה במטריה והרטיבה את מושב המכונית. ריח הווניל,
במקום שיפוג, רק התגבר והפך להיות מטרד של ממש. פתחה את
החלונות, אך היה לה נדמה שביחד עם הגשם, נכנסים אל תוך המכונית
גם משבי ווניל מהבילים.
הגיעה למשרד וקיוותה לניחוח המוכר של קפה ושטיחים מעופשים, אך
גם שם היה אותו ריח מתקתק של ווניל. שאלה את לאה שעובדת איתה
באותו חדר, מאיפה מגיע הריח הזה ולאה הסתכלה עליה כאילו נפלה
מהירח. באותו רגע, הבחינה בעננה צהבהבה שהגיחה מחדרו החשוך של
דוד, מנהל החשבונות. קמה ממקומה כמכושפת והתקדמה לעבר העננה
המרחפת. מתחה את גופה, מנסה להתרומם אל העננה, כמו נחש המחולל
לצלילי החליל.
כמעט נפלה כשנתקלה בעמוס, עוזר המנכ"ל שהגיח במפתיע מהשירותים.
הוא בטח חושב שאני מטורפת, עלה בה הרהור, בזמן שקפצה למעלה שוב
ושוב, מקווה ללכוד את ריחה של העננה. עמוס שאל מה קורה לה והיא
הסבירה שזה הריח. איזה ריח? על מה את מדברת? כבר ידעה שלריח יש
מסר עבורה וניסתה להיזכר בסימנים הקודמים שהופיעו. עמוס חשב
שכדאי שתלך הביתה לנוח קצת, כי היא נראית עייפה, אבל היא גררה
כסא לעבר העננה ובכל פעם שנעמדה עליו, זזה העננה להכעיס. גם
לאה, שפתאום גילתה עניין במעשיה, נסתה לשכנע אותה לעזוב את
העננה וללכת הביתה. תמיד היא חוזרת על דבריו של עמוס, כמו הד.

יצאה למרפסת השרות והביאה משם מטאטא כדי לפזר את העננה, אך זו
הצליחה לחמוק מהחבטות וחזרה לרחף מעליה שלמה, בכל פעם מחדש.
ריח הווניל נהייה סמיך כל כך, שנאלצה לקחת את צעיף הצמר
שהשאירה לייבוש על הקולב שבכניסה. עטפה בו את פניה, כשהיא
משאירה רק סדק צר לעיניים. עמוס ניצל את ההזדמנות וניסה לקחת
לה את המטאטא. מזל שהייתה מספיק ערנית והידקה מייד את אחיזתה
בו.
עכשיו כבר שניהם חברו נגדה וניסו להשתלט על המטאטא שלה. החליטה
שהפעם לא תיכנע. היא לא תתן להם לעשות בה כרצונם. לאה החלה
לבכות. כאילו שזה מה שיגרום לה לוותר! נמאס לה כבר להיות הטובה
והמתחשבת! הגיע הזמן שתדאג לעצמה. היא התקשתה לנשום. אם הפעם
תוותר, מי יודע מה תיאלץ לעשות בשבילם בפעם הבאה ואיך תשפיל
עצמה. הבעייה הייתה כנראה בצעיף. למרות שכרכה אותו היטב סביב
פניה, לא הצליח לחסום את אדי הווניל שהסתננו מבעד לצמר.
לאה הבוכיה הלכה למטבח, הביאה משם כוס מים וניסתה להסיח את
דעתה, שעה שעמוס עשה עצמו כאילו הוא מחבק אותה, אך בעצם המשיך
להאבק על המטאטא. שפכה עליו את המים שלאה הביאה לה. בכל מקרה
לא התכוונה לשתות. עמוס ניגש לטלפון וביקש מלאה שתישאר לידה.
הכריחה את עצמה להקשיב לשיחה שלו בזמן שמספרן של העננות
הצהובות הלך וגדל. בעודה מתאמצת לתת משמעות ללחישותיו מהחדר
הסמוך, משכה את הכסא למרכז החדר ועלתה עליו כשהמטאטא בידה,
מתעקשת לקרב אליה את אחת העננות. באותו רגע איבדה את שיווי
המשקל, הכסא התהפך והיא נפלה. לאה צווחה וזה היה יותר מפחיד
מהמכה שספגה. עמוס ניגש אליה והיא ניסתה להתרומם על רגליה, אלא
שחזרה ונפלה שוב כשהחדר החל להיצבע בצהוב עכור. הצעקות של לאה
היו כבר באמת הגזמה, כשהיא צריכה באותו הזמן להילחם בעמוס
שמושך לה את הצעיף. מה הוא חושב לעצמו? קודם זה המטאטא ועכשיו
הצעיף?!
העננות הצהובות שהלכו והתרבו מרגע לרגע, החלו לרדת מהתקרה והיא
דמיינה שהיא צוללת כמו אבן בתוך ים צהוב וסמיך של ווניל. אמנם
לא העזה לשאוף אותן אל קרבה, אבל לא היה לה ספק שהן המקור
לריח. עוד ועוד עננות ירדו והטילו עליה את מלוא כובד משקלן, עד
שנעתקה נשימתה.

"הילדים שלך. הם באו לבקר אותך. את רוצה לשכב ככה כל היום?"
עיניה נפקחות. פרחים דהויים על הקיר ואשה זרה רוכנת מעליה. מי
זאת?  מחפשת דבר מוכר להאחז בו. עיניה נתקלות בעידו הבוחן אותה
בשקט ובניבה, שמתעסקת במשהו שמונח על השידה. "איך הגעתם
לפה?"... "אבא הביא אותנו. הוא מדבר עם הרופא." "מה קרה לו?
הוא חולה?" עידו מתעצבן עליה: "את חולה! תפסיקי כבר לעשות את
עצמך!"
צל צהוב נופל בחדר והיא נושאת עיניה לתקרה ומביטה על עננות
הוניל הכבדות, שאורבות לה מלמעלה. עוד מנסה להצביע עליהן, רגע
לפני שדממה מוחלטת עוטפת אותה והיא נכנעת, ממתינה לבואן.