בכל פעם שאני עוברת ליד חדר השינה ורואה את הסדינים הלבנים, את
הכריות ושמיכת הפוך הפרועה, אני צריכה להחזיק את עצמי, שלא
יפשוט הרפיון באברי ואשתרע אל תוכה.
יש הרבה עניינים לסדר! אני אומרת לעצמי בקול נמרץ והולכת לאכול
משהו לפני שאותם עניינים יתנפלו עלי. בזמן שאני אוכלת, אני
מהרהרת בכבדות בכל אותם סידורים שדחיתי ועכשיו הם הפכו להיות
בוערים כל כך ומעיקים.
בדרך כלל, יש לי יכולת התמצאות מצויינת, אבל כשיש עניינים לסדר
אני מייד הולכת לאיבוד. כשהייתי קטנה ואבא היה יוצא לסידורים,
הייתי בטוחה ש"סידורים" זה מקום מלא הפתעות והרפתקאות והייתי
מפצירה בו שייקח אותי לשם. לא זוכרת מתי קרה שהבנתי שהסידורים
של אבא, הם שם אחר לאותם עניינים שיש לסדר, רק שאצלי זו אף פעם
לא הרפתקה מרגשת. ליתר דיוק, פעמים רבות ההליכה בעקבות
הסידורים הופכת לסרט בלהות.
אני מסבירה לעצמי בסבלנות ש"סידורים" הם בסך הכל תוצר לוואי
הכרחי של החיים והם לא קשורים בשום צורה למחדלים שלי, ובכל זאת
נראה שמשהו מאוד לא תקין אצלי, אם כל הזמן צצה בעייה שצריך
לטפל בה.
אני בורחת מערמת המכתבים הסגורים שהצטברה על שולחני, בורחת
מרשימת המשימות שרשמתי ברגעים רעננים של החלטות אמיצות... אבל
ככל שאני בורחת מהר יותר, הם תמיד מחכים לי בסיבוב, מהירים
ממני. במשך הזמן גיליתי שהנטייה הטבעית של "סידורים", היא,
לגדול יותר ויותר ככל שמתעלמים מהם, עד שהם הופכים למפלצות של
ממש.

אני יודעת שהבעיה שלי לא שגרתית, ולכן אני מנסה לפתור אותה
בדרכים לא שגרתיות. למשל, אני מנסה להתיידד עם המכתבים;  מדמה
לעצמי שתשוקתו היחידה של כל מכתב, להיות מונח במקום שנועד לו,
באחד מהקלסרים המרהיבים שקניתי לא מכבר. יש לי מגרה צבעונית,
מעוטרת בכתב גרפי המושך את העין, ובתוכה, בהתרגשות רבה,
ממתינים כל המסמכים והמעטפות הסגורות, כדי למלא את ייעודם.
אפשר מייד לזהות לפי המעטפות, שלכל מכתב יש ייעוד שונה בתכלית.
ישנם כאלה שרוצים לבשר לי דבר-מה שלא ידעתי לגבי מצבי הפיננסי,
יש כאלה שרוצים להמליץ בפני על רכישה מעניינת או בילוי מיוחד
באי קסום, יש כאלה שרוצים לגבות ממני תשלום על הנאות שאני
מפיקה מחיי. וישנם גם אחרים שהייעוד היחיד שלהם, הוא להיזרק
לפח. יתכן שמרביתם אמורים לפרוש, בסופו של דבר, לעולם שכולו
טוב, אלא שאין לי כל דרך לדעת זאת, אם אינני פותחת אותם
ומסתכלת אל תוכם.
לפעמים אני מדמה, שכמוני, הם שואפים לפרטיות ומסרבים להתערטל
ולחשוף עצמם ואז אני שוכחת לרגע שהם אויביי, ובמקום מפלצות אני
רואה לנגד עיני יצורים מעוררי חמלה שגורלם התאכזר אליהם.
אני שואלת את עצמי איך יתכן שאני, שמכירה היטב את נפתולי
השבילים הנסתרים ללבם של בני האדם, שעוברת בקלילות במבוכים
המורכבים של תשוקותיהם, פחדיהם ומשאלותיהם... איך יכול להיות
שבדרכי אל המגירה הגדושה לעייפה, אני מוצאת עצמי שוב ושוב,
אובדת בנתיב זר מלא מלכודות ומכשולים ובסופו של דבר, באין
ברירה,  חוזרת אל השביל המוכר, שמוליך אותי אל מיטתי הפרועה,
אשר מוכנה לארח את כל כובד משקלי בכל עת שנדרשת לכך.
לפעמים אני מתמלאת עוז ומניחה את המגירה על השולחן. מסתכלת אל
המכתבים והם מסתכלים אלי. נראה מי יותר חזק... נראה מי ינצח
במערכה... אני מפשילה שרוולים ומפנה הרבה מקום לכל המכתבים,
אבל דבר לא קורה... במקום להיכנע ולהיפתח, הם מסתגרים עוד יותר
בתוך עצמם ומגחכים על חולשתי.
בעצם, הם משתפי פעולה, אני אומרת לעצמי. הלא הם אינם רוצים
להיפתח ואף אני איני רוצה שיפתחו... אם להודות על האמת, הם
בדיוק כמוני - חסרי אונים ולא מסוגלים לנווט דרכם. כמוני הם
תלויים בגורמים אחרים הקובעים בשבילם מה ייעשה בהם. בעצם...
אני מהרהרת, אל לי לשפוט אותם בחומרה ולשנוא את קיומם. לא הם
יצרו את עצמם ולא בכוחם להשמיד את עצמם.

לבי נמלא חמלה גדולה עליהם ועלי ואני מחליטה לקחת אותם איתי
במשעול המוכר אל המיטה. אני משכיבה אותי ואותם בעדינות  ומנסה
להתרפק על חלום שעדיין משוטט בין קמטי השמיכה הרכה... אבל
למיטתי יש את הגבולות שלה. נראה שאת כובד משקלה של ערמת
המכתבים, איננה יכולה להכיל. המזרון שוקע לאט תחת העול ורגלי
המיטה הולכות ונסדקות ולבסוף נשברות.
אני מוצאת עצמי, חבולה, על הריצפה כשערמת הניירות סביבי מעידה
על כך שצריך לנקוט בשיטות אחרות לגמרי.