תחכה.
תחכה הם אמרו לי.
תחכה לנצח, לבד ובודד.
'אין בעיה' אמרתי, כמה זה נצח בכלל? לא הרבה, נכון?
צעדתי בודד ברחובות הציפייה, בעיר המחכים.
עיר המחכים היא עיר לבודדים, אני אומר זאת כי רק אני הייתי
בה.
ראיתי בעיר הזאת חנויות פתוחות, רק מחכות לקונים, ארוחות קרות
שנעזבו באמצע, רק מחכות לתושבים.
מישהו פעם גר בעיר המחכים, אבל עכשיו רק אני נותרתי בה, בודד.
זה היה יפה ללכת במקום קפוא בזמן, שלא נע ולא זז.
אבל זה היה בודד, אבל מהי בדידות לאדם שצריך לחכות נצח? כלום.
עלים נשרו בעיר המחכים, היה שלג ברחוב החלומות השבורים ולפעמים
גם היה קיצי וחמים, זאת הייתה עיר רגילה לכל דבר, אם ניתן
להגיד זאת על עיר חסרת תושבים.
את השיחות הארוכות ביותר שלי עם עצמי עשיתי בעיר הזאת, שיחות
על העולם, על רגשות ועל כל מיני דברים מעניינים, אין בעל שיחה
יותר טוב מעצמך כשאתה מחכה נצח, מחכה לדבר מה.
למשל, שוחחתי על כך שלחכות נצח זה באמת לא נורא, ושזה שווה את
זה, כי בסוף זה שווה את זה.
כשהבטתי בנשירת העלים חשבתי לפעמים על הדברים שעזבתי ואיבדתי,
על מה שלא נותר לי עוד מרגע שהסכמתי לעבור לגור בעיר המחכים.
איבדתי משפחה, איבדתי חברים, איבדתי עבודה.
אבל כל זה, לא היה בכלל נורא, כי אני רק צריך לחכות קצת ואז
אני אקבל את מה שביקשתי מלכתחילה.
לכן, העיר לא הייתה מקום נוראי, למרות שלפעמים היה קצת קשה בה,
קצת חם מדי, קצת קר מדי.
כשהיה גשם סוער באמת רק הבטתי מחוץ לחלון, רואה את טיפות הגשם
נוחתות על אדמת הבטון, יוצרות נחלים במורד גבעת העיר.
חשבתי הרבה בעיר הזאת.
על ספרים למשל, היו הרבה ספרים בעיר המחכים.
חשבתי על ספורט, על התעמלות, על לעשות פעילות גופנית.
אבל בעיר הזאת שלי לא צריך לעשות כאלה דברים, אתה תמיד נשאר
אותו דבר.
לפעמים היה קצת קשה להיות בודד, רק לפעמים הצטערתי שבאתי לפה.
אבל זה שווה לחכות בשביל מה שביקשתי, גם אם זה לחכות נצח.
חיכיתי נצח בשביל הכרה ואהבה.
ואני עדיין מחכה, כאן,
בעיר המחכים, מדלג  לי בין השלוליות ברחובות הציפייה.

7/12/2004
נר ראשון של חנוכה.