יוצא לי לחשוב הרבה על החיים
כל פעם שמשהו קשה לי אני חושבת על כמה שהחיים קצרים
ושאני באמת אמות יום אחד, אז צריך להבליג.
אבל המציאות היא לא כזאת, המציאות קיימת ואני יודעת שאני חייבת
להתמודד איתה.
מצד אחד, אני שמחה שעברתי כבר את הגיל הזה, שאפשר לרצות למות
בו, ועכשיו אני מודעת יותר למה שקורה ואני מבינה איך אני יכולה
לפתור דברים עם עצמי בדרך זו או אחרת. אבל מצד שני, אני מפחדת.
אני לא רוצה למות. אני לא רוצה לאבד את החיים שלי מבלי להרגיש
מסופקת. אני לא רוצה לחכות שתקופה מסוימת תעבור או שמישהו
מסוים יתאהב בי או שיסלחו לי או שאני אהיה שלמה עם עצמי או
שיהיה לנו כסף. אני רוצה את הכאן ועכשיו. אני רוצה שעכשיו יהיה
לי טוב. שעכשיו אני אוכל להסתכל במראה ולחייך בגלל שאני באמת
אוהב את עצמי. ללכת עם חברות שלי ולהרגיש בטוחה בקשר שלי איתן
או עם אנשים בכללי. אני לא באה ממקום ילדותי. אני בטוחה בזה.
פשוט עכשיו אני מבינה הכל. אני מבינה את הסיבה שלי לכל דבר -
את שורש הבעיה. ועכשיו שאני מבינה, אני צריכה למצוא איך לפתור
את זה, או להתמודד עם זה בכל אופן.
אני פוגעת באנשים בשביל האינטרסים שלי, אני מודעת לזה. מה נסגר
איתי? ממתי אני ככה? ממתי אני חוזרת לכתוב בבמה כשעברנו את זה
לפני 4 שנים? מעולם לא יכולתי לפגוע במישהו בשביל שום סיבה,
ועכשיו, אני אגואיסטית ואינטרסנטית וחסרת כל מצפון.
מה השתנה? מה קרה שאני פתאום מרשה לעצמי כל כך הרבה?
כן, הכל זה טראומות, הסטוריה, חוויות ומשקעים. אבל איך אני
אמורה לשנות את זה עכשיו? אחרי כל הזמן הזה? אחרי שזה כבר
קרה?
איזה בכיינית אני, אוף. למה אני לא עומדת מאחורי הדברים שלי?
המעשים שלי? למה אני לא שלמה עם שום דבר שאני עושה?
למה אני פאקינג תקועה בתקופה שנגמרה מזמן ואפילו מעולם לא
הייתה קיימת? זה הכל בראש שלי. זה תמיד היה ותמיד יהיה.
למה אני כל כך תלויה בקשרים שלי עם אנשים? בתשומת לב שאני
מקבלת או לא מקבלת? למה אני תקועה כל כך?!
די, הגיע הזמן שאני אתבגר כבר.
אחרי הכל, להתבגר זה בסה"כ להבין הכל.
להבין שכולנו נמות יום אחד, ושצריך לעשות מה שרוצים
כי אם אין אני לי, מי לי?
ובכל זאת. |
