[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
איפה השמש?

זה כמו טיול במנהרת הזמן. לשמוע את "החברים של נטאשה"
ב-"שינויים בהרגלי הצריחה" כשיש לך שני ספרים תקועים בראש
שעלייך לכתוב. את הדיסק הזה שפעם היה בצורת קסטה שמעתי כל הזמן
בכפר הנוער "בין ברושים" ששכב כמו אבן חן נדירה ליד לוד צמוד
לכביש מספר אחד. לפעמים אפשר היה לראות מטוס מנתב"ג הסמוך עושה
סיבוב פרסה לפני נחיתה או אחרי המראה, ולהכיל, כך, בשני
עיניים, את כל המטוס הכביר והרחוק על מאתיים, מאתיים חמישים,
נוסעיו. הייתי רואה אותם שם בדמיוני כשליבם הולם מהתרגשות,
תלויים בין שמיים וארץ, בין מדינה למדינה, לא יודעים איך להכיל
בעיניהם כל כך הרבה שמיים ואדמה כבדה של שדות, בתים, וכבישים,
שמונחת למטה כמו מחבת של שף מטורף.
אבל עברו כעשר שנים מאז. גם אני וגם העולם השתנה מזמן. ואם
הייתי לפני רגע נער שעומד ליד שומר בודקה מטושטש שמדבר הרבה
שטויות, ומביט מלא רגשות של אושר ותקווה במטוס שחג מעל "בין
ברושים" ובליבי הבטחה שלא התממשה שיום אחד אני אשב בדיוק במטוס
כזה, בדרך לסגור עיסקאות בעשרות אלפי דולרים, אז כבר נשאבתי
חזרה אל תחילת המילניום בו אני יושב בסלון עם מלי, "נטאשה"
מנגנים ברקע, הטלוויזיה בלי קול על אופרת סבון אמריקאית, ואני
יודע שכבר לעולם לא אהיה איש עסקים גדול, אלא רק סופר קטן
שמנסה לגרד קצת כסף למזון, בידור ושכר דירה, ובליבי הבטחה
שבקרוב אפסיק לעשן, אם הייתי מצליח להגדיר לעצמי כמה זמן זה
בקרוב.
אלייה אני מגיח ממנהרת הזמן, אל מלי, ששוכבת על הספה המשולשת,
ובניגוד אליי, מצליחה למצוא עניין בכל הסיפורים התפלים והמבטים
רווי המשמעות של הדמויות, ובעיניהם מבט כה מלא חשיבות כאילו לא
רק את חייהם הם מנהלים, אלא את חיי מדינה שלמה. בתוך ביתנו,
בערב, אני לא צריך הרבה כדי להיות מאושר. עליי רק להסתכל
עלייה, וזה הכל. אבל כשעיניי מתנתקות ממנה אני מרגיש שמשהו
בינינו חורק בימים האחרונים. כמו אנשים צמאים לדרך מצאנו את
האלוהים שלנו ממש בסלון על המזנון החום והישן - הטלוויזיה.
פתאום חיבוקים חסרים לי כי פעם היו מהם הרבה, ועתה משהו קהה
בה, הועם. אני מביט בה. האם היא כבר החליטה לקחת אותי כמובן
מאליו? בארות האינטימיות יבשו, ועתה רק הטלוויזיה, עומדת על
אותו מזנון מכוער שקיבלתי מהוריי שאותו קיבלו מסבי. הצבנו שם
את האליל שקיים כמעט בכל בית, ולאט לאט הוא תבע את נוכחותו.
ושנינו, כן, גם אני, נפלנו שבי אחריו והתחלנו לצפות בכל מה
שהיה כשלבסוף זה רק רצף תמונות וקולות שלא נשאר מהם זכר
בזיכרון לאחר שמכבים את המסך. פעם שמעתי איך קוראים לזה:
"ממתקים למוח." אז יש לנו הרבה ממתקים שהמוח זולל מהמסך
ולפעמים נדמה שככל ש-מנת הממתקים גדולה ומתוקה יותר, כך המוח
שלי ושל מלי רוצה יותר. רציתי את מלי כמו פעם, כשהיינו פראי
אדם. דהרנו אז על הרכבת העילית של החיים עם אלכוהול, גראס,
מסיבות והרבה קפה על הבוקר. היו לנו אז שני בתים: הראשון היה
דיסקוטק בשם "פלאש", והשני היה פאב בשם "הפיראט השמן". את הדרך
בין שני הבתים עשינו ברגל, גם בקיץ וגם בחורף, וזיכרון:
המטרייה שלה מתפרקת בתוך הרוח והגשם, והיא זורקת אותה ומחבקת
אותי תחת המטרייה שלי ולוחשת לי באוזן, "חמם אותי." ואני פתחתי
את כפתורי המעיל הארוך ועטפתי בו את שנינו, הבל פיה על צווארי,
שדייה נלחצות לחזי, וזיקפה כלואה תחת בדים נלחצת אל בין
רגלייה, כשאגנה נלחץ אליו ורומס אותו, פיה מלא בועות צחוק.
ככה היא הייתה, וככה אהבתי אותה, לפני הקו האדום של הימים
האחרונים בו היא הפכה לזומבית של טלוויזיה. אני נוטל סיגריה
ומעיף מבט אל המסך. "אז כדאי שנתגרש." אומרת שם דמות גבר בהבעה
של צער מזוייף, ועיניי אישה שם מוצפים דמעות. אני בסדר, אני
אומר לעצמי. הכל בסדר. ואני מצית את הסיגריה בהשתוקקות עמומה
שרחשתי במשך שנים של עישון. העשן האפור עולה מפי, מפי דרקון
עייף, אל חלל הסלון והיא שולחת אליי מבט מהוסס. לרגע אין
טלוויזיה. לרגע אין שיגרה והנה עוד רגע היא תגיד לי משהו של
חיבה. אבל היא אומרת: "אתה עוד תהרוג את עצמך עם הסיגריות
האלה." ואני, מנסה בכוח, לא מוותר, שואל: "תוכלי להסתדר
בלעדיי?" היא אפילו לא מחייכת. אני הופך ברגע אחד לרואה ואינו
נראה והיא שוב מביטה במסך. יש שם משהו, מישהי חרדה לגורל בנה.
דרקון עייף אני, ואני גם כדי להרגיז וגם כי אני צריך את זה
עכשיו, מעשן סיגריה אחר סיגריה עד שהנה הבן המאומץ שלא בטוח
שהוא כזה או לא, שואל בסערת רגשות את מי שהכיר כ-אביו: "אתה
אבא שלי?" האב נראה כאילו הוא רוצה לקבור את עצמו, ולא נדע מה
תשובתו עד הפרק הבא. לא נותנים לנו להתמוגג מהכתוביות כי הנה
כבר יש קליפ בספרדית ומלי מעיינת ב"פנאי פלוס" מה עוד מציע
זולל המוחות. אני מחליט שעוד רגע כבר לא אהיה פה, שעוד רגע
אהיה במקלחת. "אני הולך להתקלח." אני אומר. אבל היא לא רואה
ולא שומעת. אולי אני כמו אותו מטורף ב"ספיידר" שמשוטט בילדותו
בלי שאיש יוכל להבחין בו, בעוד אני משוטט בעתידי ועוד רגע
התעורר במרפאה של "בין ברושים" בו רופא בעל מבט זחוח יבדוק את
הפצעים בנפשי ויקבע: "צריך לתפור." אז אני אתפור כבר עכשיו.
מים רותחים על גופי העירום במשך חצי שעה ואהיה כמו חדש. רק
תקווה ששמש האביב מספיק חזקה כדי להחזיק לי מים רותחים בדוד
למשך חצי שעה.    
אני נכנס למקלחת ופותח את ברז המים החמים, שולח יד תחת המים.
אלוהים בבקשה תן חסד קטן בו יהיו מים חמים בדוד, אף אחד עוד לא
התקלח היום. מים קרים בתחילה, מקפיאים את העצמות. אבל אלוהים
או המקריות שומעים והמים מתחממים על ידי, ואני מבטיח לעצמי שאם
רק ולא אוכל לגעת בהם מרוב חום, זו תהיה המקלחת שלי בו אכנס
למים הרותחים במשך חצי שעה, מסומם מקהות רגש ותענוג, אתן לגופי
מעט קיץ אחרי כל החורף שהפגיז בערימות של גשם ושלוליות את הארץ
הקטנה שלנו.
יש מקריות ויש אלוהים שחוברים יחדיו לעשות לי מים רותחים כמו
אש על כף ידי, ואני סוגר את הברז לא לבזבז את מה שכבר התבזבז,
והולך לחדר השינה שלי להתפשט. את כל שכבות הגוף אני מוריד עד
שאני נותר בתחתונים בלבד, ואז נוטל מגבת, נכנס למקלחת, מדליק
את התנור החשמלי שמעל הדלת, מפשיל תחתונים, ואני בתוך האמבטיה
הלבנה, פותח מים חמים רק כדי להקהות עוד מעט את חומם במעט מים
קרים. ואז, כשהמים חמים במעט פחות מכדי לגרום כוויה, אני נותן
למי האש לשטוף את גופי העירום ולנקות באש את ראשי שכמה ענני
חורף כבר הצליחו לזחול לתוכו ולהקהות את חושיי. בחום המים, כמו
בימי הקיץ הלוהטים שהיו ועוד יבואו, נטען המוח בחשמל וגורם
לנימנום משכר כאילו נטלתי מנת אופיום או אחד מהכדורים שמרגיעים
את המוח וגורמים לו לשכוח להתעצבן על כל הדברים שיש לו זכות
מוסרית להתעצבן עליהם.
המים החמים הם קיץ בזעיר אנפין שחודר למוח ומזכיר את הימים בהם
אני בבית עם מכנסיים קצרים ובלי חולצה, כל חושיי מחודדים בחום,
ואני מביט בטלוויזיה על איזה סרט אקשן ומרגיש את כל המיניות
האלימה שגלומה בשרירים חזקים, נשים נבגדות, כמה מכות קונג-פו,
וניקוב של יריית אקדח במצח, מתחת לפוני, של האיש הרע שחושב שיש
לו גב מכמה אלים חזקים שיש להם שליטה על נפשות ותחושת נקם
אדירה למען הרע, יקירם, שלמען נצחונו הם יפוצצו את כל העולם,
או לפחות יעזרו לו לעשות את זה.
תגיד, מיכה. שואל הקול בראשי. אתה זוכר את מיכל? לפעמים נדמה
לי שאני שוכח, אני עונה לקול. אבל היא תמיד בתאים האפורים
בראשי, באותם תיקיות זיכרון שאפשר לשלוף כל פעם שאתה חפץ בהן.
והקול שואל: תספר לי, מה אתה זוכר מ-מיכל?
זה היה ב"בין ברושים" בתחילת שנות התשעים. אני הייתי בכיתה יא'
וזה היה אמצע הקיץ. גם אם יכוונו אקדח לראשי לא אוכל לזכור אם
הייתה סיבה שבאותו יום באותו קיץ הסתובבתי ליד הטלפון הציבורי
והמכבסה ללא חולצה. אולי בדיוק חזרתי מהבריכה, אולי בדיוק
כיבסתי את כל חולצותיי, ואולי פשוט רציתי להתרברב בשרירים
החזקים והנפוחים שהיו לי אז, עליהם עבדתי בתקופה של שלוש השנים
הקודמות. לא יודע למה עמדתי רגע ליד הטלפון הציבורי באותה
נקודת זמן, (אולי חיכיתי למישהו.) לא זוכר גם מה הילדה מכיתה
ט', שאז לא ידעתי שקוראים לה מיכל, עשתה באותו זמן שם, כשהיא
מחכה למשהו, (אולי שיתפנה הטלפון.) אבל אני זוכר שהיא ממש טרפה
אותי בעינייה ובאותו זמן דווקא ידעתי למה. הייתי שרירי ונאה,
ותקופת הקיץ גורמת להורמונים של בני הנעורים להשתולל. ידעתי
שהיא נמשכת אליי ולא העלתי בדעתי דבר פרט לזה, כי לא הכרתי
אותה מספיק אפילו בשביל להגיד לה שלום, וגם היא מעולם אמרה לי
מילה קודם לכן. לכן חשבתי רק: היא אוהבת את מה שהיא רואה.
ניסיתי להביט בה חזרה במבט אמיץ כדי לא לשדר חולשה, והיא
התאדמה ואמרה משהו שלא קשור לכלום למישהי שעמדה שם, לא זוכר
מה. כך התוודעתי בפעם הראשונה לקיומה של מיכל כבן אדם ולא רק
כפרצוף.
מים לוהטים על גופי זה כמו אורגזמה רכה שלא נגמרת. אבל הדוד לא
מחזיק מספיק מים חמים, ואני מוצא את עצמי סוגר שוב ושוב את ברז
המים הקרים ומחזק את זרם המים החמים, עד שרק זרם המים החמים
פתוח וגם המים בצינור זה מתקררים במהירות. ועכשיו מה שאני עושה
לפעמים בסיומה של מקלחת: שוטף את עצמי רק בזרם המים הקרים בכל
גופי, העיקר בראש כדי לרענן את המוח, וכשריאותיי משתנקות מקור
אני סוגר את המים ושולח יד למגבת. אני עטוף רגע במגבת, עומד
כמו נטיף קרח בן שש-עשרה וכמה עננים כבדים כבר ברחו מראשי מפני
הקור. ואז אני יוצא עטוף במגבת, לובש תחתונים וחליפת טרייניג
והולך יחף אל הסלון לראות את מלי, קצת אושר במנות קטנות שיבוא
להמתיק את המציאות הכבדה של חיי.
מישהו ראה פעם אחד מפסלי החרסינה של אישה יפיפייה בוהה בעיניי
קרמיקה אל נקודה נעלמת ושפתייה חשוקות בנחישות לפענח משהו? אני
ראיתי. זו מלי מול מסך הטלוויזיה מסתכלת ב"וואי בלילה" כאילו
התוכנית הסחבקית הזו תביא לה איזו תובנה חדשה על מערכות יחסים
בין בני אדם. "את רעבה?" אני שואל. "לא." היה עונה, ורק מנוד
ראש שמסמן שהסחתי את דעתה לרגע מלווה את התשובה. אני נכנס
למטבח ופותח את המקרר. יש איזו טחינה מטובלת שם. אני מפשיר שתי
פיתות במיקרוגל וממלא אחת מהן בטחינה ומתחיל לאכול. הטעם משעמם
מידי ואני מוציא גם מלפפונים חמוצים מהמקרר.
אני אוכל רגע בעמידה, בוהה בקיר. אוכל מהר, במהירות מחושבת של
רובוט. כמה עננים שוב מתחילים לכסות את מוחי. ככה הם התרגלו
לעשות בימים קרים כשאני מהרהר. את הפיתה השנייה אני גומר באותה
מהירות, ואז שותה כוס קולה, שוטף את ידיי ופי, והולך לראות את
מלי. תשוקה בוערת בי רק לגעת בה, ללטף אותה, לחוש את עורי במגע
עם עורה. את לא תברחי ממני, אני חושב.
אני יושב רגע לרגליה על הספה המשולשת ומביט בפניה. היא כל כך
יפה, והיא שלי, נדמה לי, והיא הולכת על ים האשליות שבמסך
הטלוויזיה. פעם ראיתי בתוך עיניה את הכל. ראיתי גלים כתומים
נשברים לתוך סלעי צוק שחורים, ראיתי כוכבים נופלים, ראיתי את
השמיים נפתחים בעוד אלוהים ממטיר ברכות על האדמה כמו מאן
משמיים, וראיתי את עצמי. ההרפתקנות שבי והעצב שבי והרצון
להוריד את הירח סוף סוף כדי שיהיה מונח על מפתן חלוני, ממתין
למוזה שלי בכל רגע שארצה להדליק אותה. ואז הסתכלתי על גופה
העטוף בגדים, ועל כפות רגליה, ואני, מותר לי, נגעתי בכפות
רגליה והתחלתי לשחק עם אצבעותיה הקטנות.
היא הביטה בי בחיוך שבור ומשועשע. שמעתי שבמסך מישהי מתקשרת
ואומרת שבעלה כבר לא נמשך אלייה. "תעשי כאילו זה לא אכפת לך."
מייעץ לה רפיק ממנחי התוכנית. "אולי גם אני אתקשר." אמרתי
למלי. "למה?" היא שאלה, ועיניה, עיניה כה קרות, אבל אני מזהה
בהן להבה קטנה כלהבת גפרור, אולי להבה זו תבער עד שתהיה סוף
סוף מדורת רגש בנפשה. "אני אגיד להם שחברה שלי כבר לא אוהבת
אותי." אני אומר, ומנסה לשמור על נימת הומור מרומזת שלא יתחיל
פה כעס. "אבל אני אוהבת." היא אמרה. וליבי מבליח פתאום באש
קטנה שמקווה להיות אש התמיד. "אז בואי תני נשיקה." אני אומר.
היא מזדקפת, ואני מתקרב, ושפתיים נושקות לשפתיים, אבל בשנינו
אין תשוקה. היא מסתכלת בי רגע כשאני מתרחק ומדליק סיגריה לפני
שיאמרו מילים שעדיף שלא יאמרו. מהפינה שלי על הספה הכפולה אני
משחרר עשן של אדם כואב ומאוהב, והעשן עולה לתקרה ומצייר לי
לרגע את פנייה של מיכל.
ראיתי אז בערב יום רביעי שאני רשום בלוח העבודה תחת המילה
"חממה" במקום הפלחה שאני רגיל לאכול בה את הלב. אז למחרת,
התייצבתי בשבע בבוקר בפתח החממה עם גיורא מלך הפרחים, שני
ילדים בכיתה ח', ומיכל. גיורא פתח את השער והטיל עלינו לשתול
פקעות פרחים באדניות ענקיות שנראו כמו אמבטיות רדודות וארוכות.
הייתה תחושה של התחברות לטבע בחפירה באדמה ושתילת הפקעות. מרחק
מפקעת לפקעת, אני זוכר, היה אמור להיות כמרחק קצה האצבע המורה
מהאגודל. מיכל עבדה על האדנית הראשונה לשער, אני בשנייה, ושני
הילדים מכיתה ח', שלא הכרתי, עבדו על השלישית והרביעית. הרמתי
את מבטי באדישות כששמעתי אחד מהחד'ניקים קורא לחברו, אוחז בידו
משהו קטן ולבן. זה התקרב כדי לראות, והם התחילו להתלחשש בקולות
נמוכים. אני ומיכל התקרבנו כדי לדעת מה משלהב אותם כל כך,
וראינו בידו של הילד תולעת לבנה מתפתלת. זה שאחז בה אמר לחברו:
"אני אמעך אותה." וזה הזהיר: "אולי הדם שלה רעיל." בעל התולעת
ניער ידו במהירות כשהתולעת נופלת על הארץ, הוא הרים רגל לרמוס
אותה, כששניי ידיים אחזו בכף רגלו והסיטו אותה במהירות הצידה,
הוא נפל על ידיו. "מה קרה?" שאל בבהלה זה את מיכל. היא התכופפה
והביטה על התולעת, "צריך לעשות איתה משהו." אמרה לי. היא הייתה
הראשונה שדיברה בינינו. "מה?" שאלתי. "לשים אותה במקום בטוח."
באותו רגע הצלחתי לשים לב כמה יפה היא הייתה כשהיא דואגת. "זו
תולעת. מה יש לכם?" אמר זה שנפל. "אל תתערב." אמרתי לו. מיכל
הסתכלה בי בחיוך. אני הושטתי יד והרמתי את התולעת ביד ימין,
מניח אותה על גב יד שמאל. "בואי נמצא לה מקום." אמרתי. יצאנו
מהחממה כשגיורא שעבד בחוץ הסתכל עלינו בתמיהה ושאל: "מה יש לכם
שם?"
"כבר חוזרים." קראה אליו מיכל בעליצות. נכנסנו בשער שהוביל
אותנו לשולי הפרדס, ושם, ליד גדר ברזל בשולי דרך שכבשו
הטרקטורים, הנחתי את התולעת על האדמה. "ככה צריך להיות." אמרה
מיכל.
מלי אמרה משהו. "מה?" שאלתי. "נשאר מים?" שאלה. "לא. להדליק?"
"תדליק." אמרה. הטבעתי את הסיגריה במאפרה וניגשתי להדליק את
הדוד. ליד הכפתור עצמתי רגע את עיניי. רציתי להיות ב"בין
ברושים". שדות פתוחים כמו כף יד פתוחה, ורוח חמה באביב באה
מדרום. ריצה סביב הכפר בחום כבד של אוגוסט כשהלב מפמפם ואפשר
להרגיש את השרירים ברגליים מתכווצים. חלק העריצו אותי על
הריצות היומיות האלו. חלק קראו לי משוגע. "מיכה." קראה מלי.
"מיכה. מה קרה?" העברתי יד על שערותיי. "שום דבר. אפשר להתכרבל
איתך?" עיניה הטובות צוחקות. "בוא. בוא תתכרבל." נכנסתי למיטה
כשבטני אל גבה וחיבקתי את כתפה. היא צפתה ב"סקר הסקס הגדול".
בערוץ "וואי". ולשיערה בנחיריי היה ריח של שעורה.


המשך>>> http://stage.co.il/Stories/474171







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיכלי!
אבל אני אוהב
אותך...

ואני לא ילד.
אולי קצת
מגודל.
אבל חמוד.

השניצל מנסה
להרשים את
הגברת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/05 12:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה