כשבועיים וחצי לאחר מכן...

עבר הרבה זמן מאז השיחה האחרונה ועדיין לא מצאתי שום דבר שימלא
את החלל שהשארת אחרייך. הכל מתבלבל, תחושת הזמן אובדת, הימים
ארוכים ואיטיים, השעות מתארכות ובאופן מסתורי השבועות חולפים
מהר. לדעתי הכל תלוי בקצב החיים שאת, אני או כל אחד אחר מכתיב
לעצמו. הייתי רוצה לשמוע ממך, לדבר אתך, לפגוש אותך... והכל רק
כדי לומר לך כמה אני נהנה להרוג אתך את הזמן.

במחשבותיי אני חוזר אחורה, אל הרגעים שהיינו עומדים מחובקים,
נהנים מהריחות, התחושות והטעמים המוכרים. לפעמים קורה שאני
עובר ליד מישהי שמשתמשת בבושם שבו את משתמשת, אני הולך לידה
ופתאום אני מרחף, הרגליים ממשיכות ללכת והדם מפסיק לזרום. אני
בטח הוזה בהקיץ.

היא ממשיכה ללכת לידי ולא יודעת מה קורה, היא בטח חושבת על
המקום שאליו היא צריכה להגיע, העיניים שלי מתחילות להעצם ואני
רגוע כמו תינוק בעריסה. אני מריח אותה, את כולה, נושם אותך
דרכה...

היא מסתכלת עליי, ופתאום אני מולך, רואה את השתקפות פניי בתוך
עינייך, דרך העיניים שלה. חיוך של הנאה נסוך על פניי והיא
מחייכת מתוך נימוס. היא מחייכת ואני בשלי, אני מנסה להנות ממך
כמה שרק אפשר, והיא...

היא רק אובייקט נטול משמעות המדיף את הריחות שלך. אני יודע את
זה אבל בא לי להתמכר לרגע. בעיני רוחי אני מושיט אליה יד ונוגע
בפנייך הרכות, אני יודע שלא מנומס לנשק עוברות אורח ברחוב אבל
אני מסתכן ומנשק אותך בשפתיי על שפתיה. פתאום מישהו נתקל בי
ומחזיר אותי אל המציאות, הגענו לצומת והיא פונה שמאלה, אני
נעצר כדי להנות ממך עוד מעט, מתפלל שהרמזור האדום לא יתחלף,
אני עוצם את עיניי ואת מתגלה אליי, ואת כל כך שם עד שאני יכול
להושיט יד ולגעת בך...

אישה אחת מבקשת ממני סליחה ומבקשת לעבור. הרמזור התחלף ואת
הלכת. ראיתי קבצן בצד הדרך, נתתי לו מעט כסף קטן שהיה בכיסי,
שילמתי עבור אהבתך והמשכתי ללכת בלי לקחת קבלות...

מי צריך קבלות כשמדובר בעניינים שבלב?  
הרי במקום פנקס קבלות נושא עמו קופידון חץ וקשת.
אני מכיר היטב את חצו של קופידון זה, לא פעם פגע בי השרץ...
אך הפעם, אני יודע. הפציעה אנושה.