[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
הפיניישן

1
רק לרוץ עד שהלב יפמפם כמו מטורף. לרחף על אדי המגלומניה והדם
המזוקק הזורם בוורידים כמו אש אדומה שרוצה למצוץ את לשד החיים
עד תום. הדרך זורמת תחתיי כמו נהר, ואני מטוס קל כולי בריאות
רץ ורץ ואין בי שום סימנים של עייפות. כל נשמתי פרומה לשמש
ואני יודע שאני סופרמן כאן בדרך עד שהעצור וארגיש את האדרנלין
מכה במוח ועושה ממנו הר געש.

כשאני כבר עוצר סוף סוף אני יורד על בקבוק קולה צוננת מהארון.
יובל מביט עליי כאילו הייתי עב"ם. "אתה נראה מסטול לגמרי." הוא
אומר, ואילו אני מחייך לעצמי כסהרורי. "אני פצצת בריאות." אני
אומר לו. "בוא הורדת ידיים רק תיזהר שלא תישבר לך היד."
"רץ כמו מטומטם." הוא אומר לי. "ממהר לאן שהוא? רודפים
אחרייך? התקפות אמוק מחרפנות אותך?"
"מותק," אני אומר לו. "כשאני רץ אני היא השמש."
"לא סתם קוראים לך גאי שמש." הוא אומר. "רץ מלהיות בחור
ללהיות שמש או אולי אלוהים, רק תזכור שאתה עשוי מבשר."
"זה רק הגוף, מותק." אני אומר. "וכשהגוף בריא והמוח לא מכוסה
עננים אני ואלוהים שווים. יושבים בחצר ומשחקים שש-בש."

ניר נכנס. "מה יש לכם?" הוא שואל. "אתם נראים כמו מלאכים
מסטולים."
"האדרנלין משגע את גאי." אומר יובל ועיניו נודדות על הכתלים.
"הוא משחק שש-בש עם אלוהים."
"זו לא חכמה." אומר ניר. "אלוהים קובע לעצמו מראש אם לנצח או
לא, ועומד בזה."

אחרי שאני מתקלח אני נכנס למועדון לראות קצת TV. מירי לא פצצה
מהממת אבל הטייטס משרטט לי רגליים משגעות, וכאילו כדי לקנטר
היא גם יחפה. אני מסתכל עלייה רגע, ומקרב אלייה את הכיסא בעודי
יושב עליו. היא מסתכלת בי רגע ושוב צופה בטלוויזיה. אני מסתכל
עלייה רגע, ושוב מקרב אלייה את הכיסא. היא מסתכלת בי רגע,
ושואלת: "מה אתה מתקרצץ."
"אני רוצה להריח יותר טוב את הג'יזים שלך." אני אומר. "לך
תזדיין." היא אומרת. "הרגליים שלי לא מסריחות."
"אבל יפות." אני אומר. "אז לא תתנגד לעשות להן מסז'." היא
אומרת באדישות. "אין בעיה." אני אומר. "תביאי את הרגליים." היא
מניחה את כפות רגלייה בחיקי וצופה בטלוויזיה. אני משחרר ממנה
את כל המתחים. "תאונן עליי הלילה." היא מבקשת. "תצטרכי לעמוד
בתור." אני אומר.

ליאור נכנס למועדון ובוחן אותנו מרחוק. פתאום הוא לא אוהב
טלוויזיה. "קרה משהו?" אני שואל את ליאור, ומירי מסבה מבטה כדי
לראות עם מי אני מדבר. "תרד לה וזהו." אומר ליאור בליגלוג.
"גאי לא מתבייש לרדת לבנות." מתערבת מירי. "כי הוא סוטה מין."
יורה ליאור. "לא סוטה מין," מתקנת מירי. "שותה מיץ." ליאור
מביט עלייה בליגלוג. "אני לא מבין את הסלנג המעוות שלך."
"פשוט," אומרת מירי. "שותה מיץ זה סוטה מין שלא חושב מלוכלך."
וזה סותם לליאור את הפה, אבל איש לא יודע מה הוא חושב.

2
בערב בחדר אני יושב עם ורד ומביט עלייה בהערצה מהולה בעצב.
"צריך להיות מחושבים בחיים." היא אומרת לי. "אם פועלים לפי
הרגש לא מגיעים לכלום." "אבל זה כיף." אני אומר. "זה רק רגעי."
היא אומרת ומביטה עליי כעל שוטה. "כדי להנות מהחיים לאורך זמן
צריך לתחמן, צריך לשקר, צריך לנהוג בערמומיות."
"זה נראה לי כמו לעשות חתכים בנפש." אני אומר. "למה?" היא
שואלת, ומועכת בכרית האצבע נמלה ממהרת. "זה פשוט להרוג את
החולשה."

אני מביט עלייה והיא נראית לי כל כך יפה וכל כך מסוכנת. "תני
לי לנשק אותך." אני אומר ומקרב את שפתיי, אבל היא מניחה אצבעות
ארוכות וחזקות על שפתיי והודפת אותן. "לא בא לי." היא אומרת
בחדות. "מתי יבוא לך?" אני שואל רק כדי לשאול משהו. "כשיבוא לי
אני הודיע לך." היא אומרת, ולפתע מושכת באוזני בחוזקה במעיין
חימה עצורה. "מה יש לך?" אני זועק בכאב. "כלום לא ייצא ממך."
היא אומרת והמילים שלה הן סכינים. "אתה תשב על ענן תחת השמש כל
ימי חייך."
"תפסיקי לשפוט אותי..." אני ממלמל. "כדאי שתתרגל," היא אומרת.
"אם אתה רוצה סיכוי איתי."

3
אני האיש הנודד. נע בלילה בצללים ללקט מוזות מהאוויר. כמה
עורבים חגים מעל, נראים כשדים רעים על רקע הירח. ב-שביל הכלב
של האחות נובח עליי. לי לא אכפת. משהו קורא לי לשדות. רוצה
לדבר איתי. בחצר בית הספר אני רואה את דני ומיקי שוכבים. "לא
היינו פה." הם אומרים. אני שותה מהקולר ופונה לשדה. שם מול
השמיים יושב טירן וכותב על מכונת כתיבה. אני צועד על נשל של
נחש ענקים וקרב אליו. בשמיים שני עיניי ברקים מציצים מתוך
שכבות של ענני סופה שחורים. "מה אתה כותב?" אני שואל את טירן.
טירן עונה שהוא לא כאן, ושעליי לדבר עם אלימלך. אני מחפש
בעיניי את אלימלך ומוצא אותו שרוע על האדמה, מסתכל בעיניי
הברקים בלי למצמץ לרגע. "אל תפריע." אומר אלימלך. "טירן נאבק
עם השטן." אני מסתכל בדף מכונת הכתיבה ומוצא מילים ללא פשר.
"לך לעידית." אומר אלימלך בלי להביט בי. "היא מחכה לך בקולר."
אני פונה רגע ללכת משם, ואז מביט בטירן ובעיניי הברקים. שני
הצדדים נלחמים בשקט ובסבלנות. לא מלחמה שלי. כשאני קרב לקולר
אני רואה את עידית גומעת מים, שערה הכתום נח על עורפה ועל
פנייה. "מה את רוצה?" אני שואל בשקט. היא מביטה בי ומוחה טיפות
מים מעל שפתייה. בתוך עיניה נח חיוך ערמומי. "אני רוצה שתאהב
אותי." היא אומרת חרש. "קיבלת." אני אומר. "אבל אני לעולם לא
אוהב אותך." היא אומרת, ושואלת בדרך אגב אם יש לי סיגריה.
"עדיין איני מעשן." אני עונה, ופונה משם. ברחבת הדשא אני רואה
את מיכה מתחנן לפנייה שתפסיק בעוד דפי חופרת את קיברה. ב-שביל
נובח עליי שוב הכלב של האחות. אני מתנפל עליו ותוקע את שתי
כפות ידיי בפיו, ואז פוסק את פיו בחוזקה עד שפניו נקרעים. הוא
צונח מת לרגליי. לפתע נוחתים עורבים שחורי נוצות ומתחילים לנקר
בגופת הכלב. מבין הקבוצות יוצא יחזקאל כשהוא נושא בידו מטרייה
שחורה. אני שואל אותו לשם מה המטרייה. "סופה מתקרבת." הוא אומר
בקולו הצרוד. "עכשיו קיץ." אני אומר. "אבל טירן יפסיד." אומר
יחזקאל. אז הוא מסתכל על גופת הכלב ומחייך אליי באהדה. "עשית
עבודה טובה." הוא אומר, ושולף אולר. הוא רוכן על גופת הכלב
ובאלגנטיות עוקר אחת מעיניו. "אתה יודע שהמתים צוברים משקל?"
הוא שואל אותי ואוחז בעין, מפצפץ אותה בין האצבע המורה לאגודל.
"חזי," אני אומר לו. "אני צריך לישון."
"לא סתם לישון." הוא אומר, "אתה צריך להאכיל את הנפש. תעשה
מקלחת טובה וחמה, שים מוסיקה, תדליק סיגריה, ואילו אני..." הוא
מסתכל בגופת הכלב. "אני, יש לי לשון לעקור." אני מסתכל בו
וחושב שאפשר לכתוב סאגה מדמותו בלבד. "תהיה פה גם מחר?" אני
שואל. "עד הדף האחרון." הוא עונה, קורץ, ומחפש את לשונו של
הכלב. ואז הוא לוחש: "אני הראה לך את הצד האפל של הירח... אתה
עוד תראה."

4
אני נכנס לחדר החשוך. במיטה אחת יש ערימה של יובל, ובמיטה
השנייה ערימה של ניר. "מישהו ער פה?" אני שואל. אף אחד מהם לא
עונה לי. רק לאור הירח שחודר דרך החלון אני מחליף בגדים
לפיג'מה, ואז הולך לכיור ושוטף את ראשי במים קרים וחמים
לסירוגין. זו המקלחת שלי. אני מתנגב ומוציא טרנזיסטור מהארון.
אז יוצא למסדרון, מניח את הטרנזיסטור על השולחן, ומדליק אותו
בווליום נמוך. זו המוסיקה שלי. בכיסי יש שתי מסטיק לימון עלמה,
אני שם אחד בפי. זו הסיגריה שלי. האם האכלתי מספיק את הנפש כדי
שאוכל לכתוב? בחדר אני מרים את המזרון ומוציא מתחתיו בלוק
כתיבה צהוב ועט פרקר. במסדרון אני מדליק את האור שעל הקיר
השמאלי ומניח את בלוק הכתיבה והעט על השולחן. אני יודע שאני
צריך לכתוב. כל הקבוצה סומכת עליי.

מיכה נכנס ומביט עליי במבט מופרע. "גם אתה פרפר לילה?" הוא
שואל. "כנראה." אני עונה. "דפי קברה את עצמה?"
"לא." עונה מיכה. "יחזקאל היה באזור והצליח לשכנע אותה לא
לעשות את זה."
"איך?" שאלתי. "הוא הוכיח לה שמתים צוברים משקל בעזרת כלב מת.
דפי פוחדת להיות שמנה. אתה יודע שאחרי שהוא הרג את הכלב הוא
עקר לו את העיניים וחתך לו את הלשון לרצועות? באמת מופרע החזי
הזה."
"מה עושה דפי עכשיו?" שאלתי. "היא מעשנת סיגריה בחצר ומחכה
לי. אנחנו הולכים לקולר. באתי לבקש ממך שתהיה דנידין ותבוא
איתנו."
"יהיה מעניין?" שאלתי. "לא יודע..." הוא מילמל. "מה יש לך
להפסיד?"

5
חזרתי מהקולר עם דפי ומיכה והם החליטו למות לכמה שעות
במיטותיהם. אני הנחתי את בלוק הכתיבה הריק תחת המזרון עם עט
הפרקר, ונכנסתי גם אני למיטתי. יובל זע במיטתו, הזדקף, ובהה
בחלל. "מה קרה?" שאלתי אותו. "חלמתי שהראש שלי התפנצ'ר." הוא
אמר בקול מרוסק. "אני אומר לך, עכשיו חזרתי מהגהינום."
"תשטוף פנים," אמרתי לו. "שב חמש דקות בחוץ, וכשתחזור תישכח
את החלום."
"איפה היית?" הוא שאל אותי. "הייתי עם מיכה ודפי בקולר."
"אתם מחורפנים." אמר יובל. "עד הקולר רק בשביל מים קרים כשיש
לך פה בברז."
"מים פושרים זה מגעיל." אמרתי לו. "וחוץ מזה עשינו טיול...
והייתה לנו תגלית."
"מה זאת אומרת?"
"קונדום של דני במדרגות בית הספר."
"ואיך ידעתם שזה של דני?" התעניין יובל. "ראיתי אותו שוכב עם
מיקי. הם אמרו לי לא להגיד."
"אז למה אתה אומר?"
"סתם..."
"טוב, תן לישון." אמר יובל. שתקתי, הוא שתק, אבל הייתי חייב
לשאול. "יובל?"
"מה?" הוא רטן. "תהיה חבר שלי תמיד?"
"תמיד." אמר יובל בקול יבש. "אין לך מה לדאוג." ניר, שלא
ידענו שהוא ער ושומע, התחיל לפזם נעימה רומנטית. צעקנו לו
לשתוק, והוא פרץ בצחוק היסטרי. מהחדר השני ערן רקע באגרופו על
הקיר.

6
בוקר בוקר על הפנים דרך הצעקות של אם הבית. "בוקר טוב, כולם
לקום, קומו!" וזה חוזר דרך כל החדרים, וגם בחדר שלי. יובל
מתהפך ומזדקף, מביט המום על הקירות. ניר פותח זוג עיניים ובוחן
את המציאות כאילו הגיע שוב לארץ החייזרים. בבוקר, מזמן הקימה
עד שטיפת הפנים, אני לא פה.

אני מתלבש בבגדי העבודה, שוטף פנים, מצחצח שיניים, ותוהה אם
אלימלך ער כדי לעשות אצלו קפה. טירן נכנס פרוע שיער ודוחק בי.
"קדימה, חמוריקו. אין זמן."
"כבר, כבר," אני עונה. אני סוגר את הארון, שם את המפתחות
בכיסי, ויוצא איתו אל סככת הטרקטורים. בדרך אני שואל אותו אם
הוא ניצח את השטן. "אין הכרעה." הוא אומר. "עוד קרבות רבים
לפניי."
"אלימלך ישן?" אני שואל. "הוא מתקלח." אומר טירן. "הוא עבד
ברפת מארבע בלילה, עכשיו חזר."
"הוא אמר לך משהו?" שאלתי. "על מה?" שאל טירן. "על אתמול."
"לא. הוא עישן שלוש סיגריות רצופות ונכנס למקלחת. נראה עייף
מת." בסככת הטרקטורים קיבל אותנו בני בפנים חמוצות. ליד המבנה
נחו שני גזעי עצים ששתלו אותן במאוזן בתוך חביות. אלה היו
הספסלים של הפלחה. שני שמיניסטים ישבו עליו ודיברו בקולות
נמוכים. אלה היו עופר ויכין. בני נכנס למבנה ודיבר עם לבב כסוף
השיער, אז יצא ופקד עלינו לעלות על הטרקטור. "אוספים חבילות?"
שאלתי את יכין. בכוונה לא פניתי לעופר, הוא לא מצא חן בעיניי.
"כן." הוא אמר כיוצא ידי חובה. אני וטירן ישבנו על העגלה בעוד
יכין נוהג ועופר יושב על כנף הטרקטור. יכין הזה נסע במתינות,
לא לאט כדי שתהיה סיבה לזלזל בו, ולא מהר כדי שתהיה סיבה
להעריץ אותו. לאחר זמן הגענו לשדה ויכין עצר בין שורות של
חבילות שעורה. ירדנו, אני וטירן, והתחלנו להעמיס חבילות לעגלה
משני צידיה בעוד יכין נוהג באיטיות ביניהם.

זו עבודה קשה, אבל הראש חופשי מדאגות. פה ושם אתה נידקר מכמה
קוצים שפלשו לשעורה. פה ושם החבילה כבדה מידי, אבל אתה תופס
בחבלים כדי לייצב אותה ונותן דחיפה ביד השנייה. עופר הוא זה
שעבד על העגלה בסידור החבילות כמו לגו. אני וטירן עבדנו בצדדים
שונים של העגלה. יש רגע של נחמה בכך שהטרקטור נוסע לאט מידי
כדי שאפשר יהיה לעבוד על שני השורות במקביל. ואז, פעם אני ופעם
טירן, עומדים ליד החבילה וממצמצים בשמש. החום גורם להזייה קלה,
מעין שיכרון נעים, כאילו שאפת עשן לבן של אגזוז מכונית. יכין
עוצר לפתע את הטרקטור. עופר מתנדנד בעגלה.

"טירן, תעלה במקומי." אומר לו יכין. טירן מביט בו משתומם. "אין
לי רישיון."
"אתה רק לוחץ על הגז. הטרקטור בהילוך נמוך." טירן עולה באי
רצון לטרקטור. יכין מראה לו את דוושות הגז והבלמים. "כשאני
אגיד לך לעצור אז תלחץ על זה." גם עופר פתאום לא נשאר חייב,
ואומר לי לעלות לעגלה במקומו. לי לא אכפת. כך אנו ממשיכים
לעבוד, מרגישים כמו קבצנים בלבוש נסיך.

ולאחר זמן מה: "תעצור!" צועק עופר. ויכין מתעצבן. "מה אתה
עוצר?" הוא צועק על טירן. "הוא אמר לי." מתגונן טירן. "תעצור
רק כשאני אגיד לך." אומר יכין. ואנו ממשיכים בעבודה. החבילות
מסתדרות לי בחמישיות. אחת בדופן ועוד שניים בצד הארוך שלה.
וקומה שנייה אותו דבר, אלא שהפעם זו שבדופן צריכה להיות בצד
השני. כמו לבני בניין. "הוא אמר לעצור!" צורח עופר, וטירן עוצר
בבת אחת. אני מתפתל כדי לשמור על שיווי משקל. "מה אתה עושה?"
צועק יכין בחימה על טירן. "הוא אמר לי שאתה אמרת." צועק לו
טירן בחזרה. "אמרתי לך לעצור רק כשאני אגיד לך. אתה מטומטם או
מה?"
"לכו תזדיינו." אומר טירן ויורד מהטרקטור. "תעלה." אומר יכין.
עופר מבסוט מעצמו ומחייך כמו אדיוט. אני לא מבין למה יכין לא
מעמיד את עופר במקום. "לכו תזדיינו, מה, אני ליצן?" צועק טירן.
יכין מביט רגע בטירן, ואז פונה לעופר: "תעלה על הטרקטור."
החיוך של עופר נמחק, אבל הוא עולה על הטרקטור, גם אם באי רצון
גלוי.

בסוף העבודה אנחנו מלכים. יכין נוהג ועופר על כנף הטרקטור,
ואילו אני וטירן יושבים על ערימת שעורה בגובה שני מטר וחצי.
הדרך חזרה למחסן השעורה עוברת בעורק הראשי של הכפר. כולם
מביטים עלינו בהערצה. אבל זו מנוחה והתמוגגות רגעית. עוד מעט
כולנו נצטרך לפרק את החבילות לתוך המחסן.

7
לאחר העבודה, כמו לאחר כל מאמץ גופני ומספק, אני הולך לצרכנייה
לקנות בקבוק קולה קר כשטירן מלווה אותי. קלי, המדריך של חברת
הילדים, מדבר עם המוכר מורדוך, ועושה רושם שאני מפריע לו בזה
שאני רוצה לתת לו כסף ולקבל עודף. טירן מביט על קלי במבט
משונה. בחוץ חונה ב.מ.וו עם מנוע פועל כשהנהג שלה עומד מאחורי
עם פחית קולה. אני משלם על בקבוק הקולה ויוצא עם טירן
מהצרכנייה. אבל טירן חושב על משהו, משתהה. " מה קרה?" אני שואל
אותו. "בוא נחכה פה רגע." הוא אומר. לי יש אורך רוח. המשחק שלו
זה הילוך סרק בשבילי. הבחור של ה-ב.מ.וו יוצא עם פחית הקולה
ומביט בי גומע בחופשיות את הקולה ישר מבקבוק של ליטר וחצי.
"אתה תשתה ת'כל?" הוא שואל אותי, תמה. "אני אשמור בארון." אני
עונה. אני שונא שאנשים מתחילים לשפוט ולבחון אותי. הוא מביט בי
רגע וחוזר לצרכנייה, מחליף את הפחית העלובה בליטר וחצי ומחייך
אליי כמו מיליונר לחברו. הוא שותה רגע מהקולה, נהנה עד עמקי
נפשו מכך שהוא שותה לבד בקבוק משפחתי ולא דרך כוס. "יש לך
שכל." הוא אומר בחיוך מתמוגג כשהוא סוגר ת'פקק. נכנס ל-ב.מ.וו
ועף משם. טירן עדיין מביט על קלי. "לא זזים?" אני שואל אותו.
"לא." הוא עונה.

אני מעביר את הבקבוק מיד ליד. קורא את הרכיבים של הקולה. מה זה
קרמל? אז קלי יוצא מהצרכנייה. עיניי הדוב שלו חולפות עלינו
והוא מתרחק לעבר חברת ילדים בעוד טירן עוקב אחריו במבטו,
מרוצה. כשקלי לא בטווח עין טירן נכנס לצרכנייה ומביט סביב, ואז
מבקש מרלבורו ממורדוך. משלם. מקבל עודף. ומעלים את הסיגריות
במכנסי העבודה.

בדרך חזרה לקבוצה טירן שותה שליש מהקולה שלי. שיהיה לו
לבריאות. בעוד אני מתכונן למקלחת וחוזר מהשירותים לחדר אני
רואה את טירן יושב על במת חדרי, מעשן ומבסוט.

8
קטי כבר שמה את ארוסמית בקולי קולות ומביאה לי את הבלוז.
בבגדים קלים אחרי מקלחת אני אומר שזה זמן חירום ורוצה סיגריה.
אמנם סיגריה ראשונה תבוא לריאותיי עוד מעט, אבל אני לא רואה את
זה כרגע היסטורי. על מדרגות החדר של מיקי יושבת ענבל ומעשנת לה
בשלווה, שרויה בשרעפים משלה. איש אף פעם לא ידע מה היא חושבת.
אני ניגש אלייה ומבקש סיגריה.

היא מביטה בי רגע ושולפת לי מרלבורו לייט מהקופסה, ועדיין ללא
מילה מושיטה לי מצית חד פעמי בצבע צהוב-ירוק חיוור. ראיתי איך
אחרים מדליקים סיגריות. לתקוע את הסיגריה בפה, לקרב להבה אל
ראש הסיגריה, ולשאוף. אני מרגיש סחרחורת קלה ומגיש לה חזרה את
המצית. "תשב!" היא קוראת, "עוד רגע תתמוטט. שתית?" בדיוק קטי
בחדרה מכבה את ארוסמית ושמה גלגל"צ. משהו במוחי אני מרגיש צונח
אל גזע המוח. כאילו צינורות השקייה נפתחו בתוך מוחי וגורמים
למוח להיות פחות מוצק. אני מנסה לשבת ומתנודד, רגע אני חפיסת
קלפים שהייתה מגדל ועכשיו היא מתמוטטת, בעודי באוויר אני מניח
יד על ירכה של ענבל כדי לשמור על שיווי משקלי. היא מעיפה את
ידי בבהלה, ואני צונח על גבי.

"השכל שלך בתחת." היא אומרת. אני מזדקף וממולל את הסיגריה.
"סיגריה ראשונה, ענבל." אני אומר בקול מרוסק. היא מביטה בי
בשעשוע. "באמת חשבתי," היא אומרת. "אבל ביקשת בכזאת אדישות."
אני מסתכל בסיגריה. היא נראית לי כמו לפיד של אש תחת שמש
קופחת. יותר מידי חום. יותר מידי הזייה. "אל תדאג." היא אומרת.
"סיגריה ראשונה עושה בלבלה בראש. לאט לאט אתה מתרגל עד הסיגריה
העשירית. אז המוח כבר מתרגל."
"טוב." אני אומר ושואף מהסיגריה. פולט עשן. "מה אתה מרגיש?"
היא שואלת. "כלום." אני אומר. "לא לקחת לריאות. אתה צריך
לדמיין שעלייך להכניס את העשן לתוך הגרון, להחזיק אותו שם איזו
שנייה, ואז לפלוט אותו." אני עושה זאת ומרגיש עשן מרחף לו
בעדנה בתוך מוחי. "העשן נכנס לי למוח." אני אומר בבהלה
מסטולית. היא מחייכת. "ככה מרגישים בהתחלה. תהנה ממנה, אני
מקנא בך. אחרי שמתרגלים לסיגריות התחושה הזאת אובדת."
"אני חייב להישען על משהו." אני אומר ומתקרב לקיר, נשען עליו
ליד הדלת של מיקי. ענבל מביטה בי רגע ושוב ניתק מבטה. היא
בעולם שלה.

אני ענן. אני אבק כוכבים. אני אותו עשן לבן ומשכר שנפלט
מאגזוזים. אני מרגיש שהעולם קופא. יש איזה מלאך שמשחק איתי
משחקים והוא כאן, מתעלם מענבל ומשחק רק איתי. אני שדה מלא
שעורה, והשמש מחממת ומתיכה אותי עד שההפוך לפלדה נוזלית. עוד
שאיפה מהסיגריה ואני חוף. הים מלקק את רגליי ואנשים יחפים
הולכים עליי ושותים משקאות קלים, מעשנים סיגריות, והם שמחים
ונחושים כמו מיליונרים שיש להם שתי אפשריות בעתיד: להרוויח עוד
או להנות ממה שיש. עוד שאיפה. אני האדם השלוו ביותר ביקום.
רוצה לחבק את השמש, כי אני גם שדה, והשמש עושה לי טוב. רוצה
לחבק את ענבל, כי ענבל פה, וענבל עושה לי טוב. רוצה לחבק את
האדמה, כי אני קרני שמש... מיקי פותחת את הדלת מבפנים.
"מאנייק." היא לוחשת. "אמרנו לך לא להגיד."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל עוד זה
מצחיק, לא משנה
לי שתשנו,
תתעללו,תזייפו,
תתחזו.

כמו הקטע עם
האלכס טרבק
-הקטע עם פילוני
-חזק

מבקר הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/05 12:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה