איש לא ידע מה נכנס בו, באלישע, שהיה מאושיות הקהילה הקטנה,
וכשאומרים אושיות הקהילה, אין הכוונה לנבחרי הציבור, אלא לכל
אותם חברים הסרים למשמעת בלא הסתייגות, בלא שיערערו על החלטות.
מסת הקולקטיב - שרק בזכותה המנהיגים מתקיימים, ובלעדיה הם
חדלים - דומה לאלומת חיטים המונעת באחידות ימינה ושמאלה,
מאוגדת בדבקות, חתוכה משני צדדיה באותה מישורת, ומשמשת פודיום
עליו עומדים המנהיגים, ומרביצים תורתם. והיה אם חלילה ינטוש
האחד, הדבוקה עלולה להיפרד.
אלישע, מתמיד הלך בתלם, לא עורר מחלוקות, דבק בתקנונים, הקפיד
על קוצו של יוד, נרתם לכל פעילות בלי טרוניות, כל משימה שהוטלה
עליו בוצעה בשלמות. מעולם לא 'סרב פקודה', עד לאותו בוקר הזכור
לשמצה.
איש לא הבין איזו רוח רעה נכנסה בו כשקם בארוחת הבוקר, עליה
גהרו כולם כגוף אחד, והצהיר קבל עם ועדה, ללא מורא ופחד -  החל
ממחר הוא מוותר על הארוחה, ומקדיש את מחצית השעה, המיועדת לכך,
לנגינה בפסנתר!
בעוד חצי הביצה הקשה, שהוגשה מידי בוקר, התייבשה בגרונם, ומחשש
שמא תתקע, הזדרזו כאיש אחד, ללגום מכוסות התה הפושר, שהיה חלק
בלתי נפרד מהארוחה. רק כעבור דקות ארוכות של שתיקה רועמת ולאחר
שלחלחו פיותיהם, פרצו בקריאות רמות, שאיימו להפיל את הגג על
יושביו.
החיים הסוציאליסטיים, לא הכינו אותם לסיטואציה יוצאת דופן
שכזאת, שעוד עלולה לשמוט את הקרקע, הבטוחה והמוכרת, תחת
רגליהם. איש לא שער, ש"פרולטר" מן השורה יהין להעלות על דל
דעתו לשנות סדרי בראשית, ש"גדולים" ממנו הגו. הם חשו כאילו
נעצו סכין בגב הקבוצה, ואין מדובר בסכין הקהה שהייתה מונחת
בסמוך לצלחת הפלסטיק הכחולה, אלא בסכין חדה ומשוננת.
"אגואיסט", צווחה כנגדו סוריקה, בקולה הגבוה, "כולם מתאמנים רק
אחר הצהרים, אז למה אתה בבוקר?!"
"הזמן לא מספיק לי. יש לי הופעות בחודש הבא והתכוונתי להתאמן
גם אחר הצהרים", תרץ אלישע את הקושיה.
"מחפיר שבעתיים!" נענתה סוריקה  לאתגר, "מדהים עד כמה אתה חסר
רגישות. זמן כפול אתה רוצה, מה?! גם כך אתה מתקדם יותר מכולם!
אתה חושב שמגיעה לך פריבילגיה? אז מה אם אתה בפילהרמונית!
הפסנתר שייך ל כ ו ל נ ו  באותה מידה", עמדה בנחרצות על עקרון
השוויוניות.
"ומה עם מחצית הביצה שתיוותר? על זה בכלל חשבת?!" שאל אברום,
שהיה אחראי לתקציב המזון ולחלוקתו השווה. שהרי מחד, לא ניתן
לחלק מחצית הביצה במידה שווה לאחרים מחמת גודלה, ומאידך, לא
ניתן להשליכה מחמת הבזבוז. אברום קיווה שבקרוב יתבשר על חברה
הרה הזכאית לביצה שלימה.
"והגרוע מכל עוד מחכה לנו", הוסיפה ציפקה, "עד שהצלחתי לשבץ את
כל החברים, עכשיו נצטרך כולנו לזוז כדי למלא שולחנות!"
מישהי מעובדות מחסן הבגדים, שחלקו שולחן משותף, האיצה ברוזה,
אישתו של אלישע, שתיגש אליו ותדבר על ליבו שיוותר. רוזה, אישה
חרוצה ושורשית, שלא הייתה דברנית גדולה, נעמדה בדחילו ורחימו,
ומכיוון  שחשה פיק ברכיים נשארה נטועה במקומה וקראה בקול נרגש
לעבר אלישע: "לישו, כל-כך טוב לנו כאן! תוותר, תראה מה זה עושה
לחברים. לא חבל לעורר בעיות?!"
פנייתה הנרגשת של אישתו והמעמד המביך אליו נקלעה, היו מעל
ומעבר למה שהיה מסוגל להכיל.
עוד באותו ערב לקח את מטלטליו הדלים ועזב את רוזה ואת הקיבוץ.

לימים, כשכבר נחשב לפסנתרן מוכר ומוערך, והופיע ברחבי העולם,
ובקיבוץ ביקשו להתבשם מניחוח הצלחותיו, היו תולים על גבי לוח
המודעות קטעי עיתונות, שהפליגו בשבחו, ותמיד דאגו להוסיף בכתב
יד, בתחתית העמוד: "ואל תשכחו -  ה ו א משלנו!!!"