כבר כמה ימים שהרגשתי פשוט חרא, בלי הסבר, לא כאבים, לא חום,
פשוט תחושה כללית ירודה. קבעתי תור לדוקטור גולדמן על הבוקר.
השעון המעורר העיר אותי בצפצוף חודרני. התקשיתי להרים את עצמי
מן המיטה, אך ידעתי שלדוקטור אסור לאחר, פלוס - מי רוצה לאחר
כשהדוקטור גולדמן נראה כמו העתק של ריצ'רד גיר? קמתי בקושי,
ובכבדות נחתתי על האסלה לרוקן מעצמי את תכולת שלפוחית השתן
שלי. מוכרחים לציין שכבר הוקל לי. זרעתי קצת סומק על לחיי
החיוורות, שמתי על עצמי טי שירט, ג'ינס, כובע קסקט ויצאתי. איך
לא? המעלית לא ירדה כפי שרציתי, מישהו משך אותה למעלה.
"ק..קרן? ה..יי." בוודאי שקרן, מי אם לא היא. בא לי לפעמים
להכניס כאפה למרפי. "נטלי? מה פשר הכובע? ממי אנחנו מסתתרות?"
היא חייכה, בסדר, אז מאז שהתעסקתי עם אח שלה ידה על העליונה,
לפעמים צריך לדעת לוותר בכבוד. "לא... לא מסתתרת, בסך הכל יש
לי תור לרופא." השבתי בנימה צדקנית לא אופיינית שלאחר הצטערתי
עליה. "תהיי בריאה." תתקעי לי גרזן בלב, ראבאק. המעלית ידעה
לפחות לעצור בזמן וככה יכולתי לנשום לרווחה כשקרן יצאה לפניי
ומילמלה "להתראות." מרוחק וצובט. כן אני יודעת, התעסקתי עם
עידן... שכבנו, אבל זה היה כל כך חד פעמי. היא הייתה בצבא,
עליתי לקחת את המעיל שלי ששכחתי יום קודם והוא פשוט היה שם.
טוב... על מי אני עובדת... לא סתם עליתי לקחת את המעיל, ידעתי
שהיא איננה, רציתי להיתקל בו, עשינו סקס מטורף על השולחן
במטבח, אני מטומטמת. בדיוק 24 שעות לאחר המאורע הזנותי
התוודיתי בפני קרן על חטאי. היא בכתה. כל כך בכתה שאני בכיתי
ויחד יצרנו שלולית של דמעות על סדיני הסאטן שקניתי לה (ולי).
הרסתי אותנו, הרסתי אותה. עידן לא הפסיק לצלצל, אבל בפגישה
אקראית במעלית הבהרתי לו שזה היה משבר חד פעמי, עקב פרידה מחבר
(דמיוני כמובן) ושאני מצטערת וזה כמובן בלי צל של ספק לא יקרה
שוב, לא יכול, לא רוצה, די תפסיק, הזדיינו במעלית, אבל זאת
הייתה הפעם האחרונה בהחלט. עידן עבר ללמוד בארצות הברית, אני
שכחתי ממנו, הוא לא ממני, כי הרי בשביל מה קיים אימייל...
ומצלמה, וטלפון. אבל זה נגמר, זה היה נטו סקס, לא מעבר לזה, כי
למדתי כבר שאז מה אם הוא יפה, הרבה שכל בקודקוד אין לו. אכלתי
את עצמי על זה שפגעתי בקרן, אכלתי את עצמי בדרכי המחורבנת שלי.
אבל כן, בהחלט הבנתי את הטעות ולראות אותה במעלית מדי פעם צבט
ועשה את שלו.
"נטלי, תיכנסי בבקשה הדוקטור ממתין לך." קולה של לידיה המזכירה
החיננית של הדוק החתיך עורר אותי. דימיינתי איך אני והדוקטור
עושים אהבה על מיטת הטיפולים, הוא רשם לי ויטמינים, אמר שחסר
לי ברזל, חייך חיוך שהבליט את טבעת הנישואין שלו לחץ את ידי
בחום ושלח אותי הלאה. הוריי שוב נסעו לנסיעת עסקים והבית היה
ריק ושומם. אפילו הכלבה שכבה כמו פוחלץ על הספה בסלון.
הטלויזיה שיעממה, למחשב לא הייתה לי מוזה, לקרוא ספר או עיתון
לא היתה לי סבלנות. מצאתי עצמי יושבת על הספה לצד הפוחלץ הנושם
שלי, בוהה בקיר שממול. בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מנגבת רוק
מזווית פי (סקסי) כשצלצול חורק בדלת העיר אותי. ניגשתי לדלת
בחשדנות, הבטתי דרך העינית ונדהמתי. לא זאת לא הייתה סבתא, גם
לא ההורים, זאת הייתה קרן, כמה צפוי בעיניכם, בעיניי לא. זאת
הייתה הפתעה גמורה, פתחתי לה את הדלת, היא הייתה ספוגת מים.
"מה קרה? רצת בממטרות?" ציחקקתי. "תסתמי, חזרתי מהדרום, יורד
מלא גשם שם ובאוטו של הנהג של המג"ד המזדיין אין מזגן חימום אז
לא התייבש לי." היא התנשפה, וקולה רעד בעצבנות. "בסדר,בסדר,
בואי תיכנסי. מה ברחת מהצבא?" שאלתי בחשדנות. "לא ברחתי משום
צבא, קיבלנו אפטר. את מתכוונת לעזור לי להתייבש? או שאעלה
הביתה?" חיפשתי חיוך, אך לשווא. משכתי אותה לכיוון הסלון,
הושבתי אותה על הספה, נכנסתי לחדר האמבטיה והבאתי מגבת גדולה.
רכנתי על ברכיי, כשראשי מונח בין רגליה, לפתע, פרץ פתאומי של
דמעות ושל רגש זרם מעיני. "קרן אני מצטערת. אני כל כך מצטערת.
אני מטומטמת. אידיוטית. חסרת רגשות וקרת לב מזדיינת, שרק חשבה
על הזין של אחיך ועל כמה שזה בטח יעשה לה טוב... אבל האמת היא
שזה בגלל שהצלחת לבלבל אותי, אני יודעת שאין תירוצים...
אני..." קרן הביטה בי ולא הגיבה, חיפשתי סימני חמלה אבל הייתה
רק ריקנות כואבת בפנים שלה. התרוממתי והתחלתי מנגבת את פניה
ושיערה הספוג מים, הורדתי ממנה את החולצה הצבאית, כפתור אחר
כפתור. אפילו החזיה שלה הייתה ספוגה, פתחתי את סוגר החזייה,
משחררת את שדיה לחופשי, התישבתי על ברכיה, מתחננת נואשות לחום.
אבל היא בשלה. קרה כקרח. רק העיניים שלה חודרות לתוכי ומסמנות
כאב. אכזבה. הצמדתי את שפתיי לשפתיה, נישקתי אותה בחוזקה,
יורדת אל צווארה, מלקקת, מנשקת, נושכת. פעם היא הייתה משתגעת
מזה, כעת נדמה היה שזה לא מזיז לה בכלל. פתחתי את רוכסן
מכנסיה, מרגישה את הלחות בפנים, הסרתי אותם ממנה במשיכה, היא
נותרה ישובה עירומה על הספה. משתפת פעולה בחוסר רצון. גררתי
אותה למיטה שלי. הצמדתי אותה בכוח למזרן. אחזתי את שתי ידיה
בשתי ידיי, מהדקת אותן לקיר ולא מאפשרת לה כל התנגדות, העברתי
את לשוני על צווארה החלק ומשם ירדתי מטה, לעבר בטנה, התמקדתי
סביב טבורה ומשם לבטנה התחתונה, יורדת לכיוון מפשעתה, ריחה
המוכר חודר לאפי, טובעת בתוך מיציה, מכניסה את הלשון עמוק
עמוק, לתוכה. זמן לא מבוטל אני נעה במעגלים. לא מרגישה את
שרירי פי. היא מתרוממת פתאום, בחייתיות שלא ידעתי שקיימת בה,
קורעת ממני את החולצה, הופכת אותי בכוח על הגב, נשכבת עליי,
ונעה על מפשעתי מעלה ומטה, דמעות יורדות מעיניה, היא מנשקת
אותי נשיקה כוחנית, בסיומה נוגסת בשפתיי, אני מחדירה את
אצבעותיי לתוכה, חזק, בעוצמה. היא עוטפת את שדיי, מלקקת אותם,
עושה עמם אהבה, הכל כל כך ישיר, כואב, כוחני. "התגעגעתי אלייך
חתיכת זונה" היא צועקת בכאב. אנחנו בוכות, עושות אהבה מטורפת
בין דמעות וצרחות. "אני אוהבת אותך קרן, אני אוהבת אותך,
טוב?." ידיי נשמטות לצדדים ואני נוחתת נחיתה רכה על בטנה. היא
מחבקת אותי חזק. "אני אוהבת אותך גם ילדונת. אני אוהבת אותך
המון." אני מנגבת לה את הדמעות. מחייכת אליה. כל גופי מודה
בטעויות ובשגיאות. כל גופה סולח. מפוייס. "אני סולחת" היא
ממלמלת קצת לפני שאני נרדמת, צמודה אליה, היא צמודה אליי,
דבוקות במיצי אהבה. במיצי שלמות, של הגוף שלנו. לילה סוער
במיוחד. התעוררתי מאוחר. קרן כבר לא הייתה. על שולחן המטבח
חיכה לי קרואסון עם שוקולד וקפה חם. "תינוקי, ידעתי שלא יהיה
לך כוח להכין לעצמך משהו לאכול ורזית נורא, אז בתיאבון."
היה רשום בפתק המצורף. מי צריך את דוקטור גולדמן... בעצם מי
צריך גברים... החלטתי לתגמל אותה בהודעת טקסט: "תגידי, אחרי
אתמול את חושבת שיש מצב לשלישייה איתך ועם אחיך?" היא צחקה,
אבל לא כמוני. אבל כידוע צוחק מי שצוחק אחרון, ובכלל בכלל לא
צחקתי כשפתחתי את דלת חדרה חודש אחרי, ומצאתי אותה עם אחותי
הגדולה. בכלל לא. מאז, עדיפות עליונה לבנים יחידים. אני עם
העסק המשפחתי גמרתי.