שמש, חול, ים... חיפה של שנות האלפיים.
שוב קיץ, יותר הרגשה של סוף מאשר של התחלה. שוב המסורת הטיפשית
של אלי.
אני יורד מאוטובוס 99 שמביא אותי עד לחוף, ופונה לעבר הטיילת.
משפחות שלמות עוברות לידי. אין כמו הקיץ לרדת עם כל המשפחה
לים. אבות, אמהות, בנים ובנות סוחבים צידניות ומנגלים לחוף -
שבת ישראלית טיפוסית לאחרונה. סובארו ג'אסטי ישנה עוצרת לידי
וממנה יורד נער גבוה ושרירי עם שיער ארוך. המכונית עוזבת, הוא
מתקרב אלי ובטון מאיים אומר: "ילד תגיד, אם  פרוסת לחם עם חמאה
תמיד תפול על הצד של החמאה וחתול תמיד ייפול על הרגליים, איך
ייפול חתול שנמרח לו על הגב חמאה?". הפרצוף המאיים שלו הופך
לפרצוף שמח והוא צוחק ומברך אותי לשלום. אף פעם לא הבנתי את
ההומור המעוות של גל.
גל היה חלומה של כל נערה. בחור חתיך בטירוף, נעים הליכות וחכם
כמו שד. הבן שכל אם הייתה רוצה. תמיד היה מתבדח על הכל, ועל
חשבון כולם. לא היה דופק חשבון, תמיד מחזיק איזה משפט גאוני
בשרוול. "נו בוא כבר אנחנו מאחרים!" הוא אומר ומושך אותי לעבר
החוף.
"כן כאילו שהאשכנזים האלה יגיעו בזמן מתישהו..." אני אומר
וצוחק.
"אתה אל תצחק על אשכנזים! לך תאכל חריף או משהו..." הוא עוקץ
עם חיוך.
"לפחות אצלנו יש חריף. אצלכם התבלין הכי חריך זה סוכר..." אני
משיב ומואס בהעלבות. "מתי קמת היום?" אני שואל, מנסה להחליף את
נושא השיחה.
"12 וחצי נראה לי. אתה?"
"8 וחצי 9. אתה יודע שאני לא יכול לישון עד מאוחר"
"אתה רק צריך להרגע. אתה צריך יוגה"
"יוגה הא?"
"יוגה"
"מה לי ולמדיטציה?"
"לא מדיטציה - הקוטג'. שתי כפיות ואתה חורפ כמו תינוק"
"קם כל שעתיים ובוכה כמו מטורף?"
"דווקא התכוונתי לישן בלי דאגות, אבל גרמת לי להטיל ספק במשפט
הזה".
שיחה בנאלית.
פגשנו ליד הכאמל את כל שאר החבורה.
"רואה שהם הגיעו בזמן?" האשכנזי נוזף.
"כן כן, זה בטח אלי שהביא את כולם בזמן". אנחנו הספרדים צריכים
לתמוך זה בזה.
כולם קופצים על כולם מרוב שמחה. טיפשים שכמונו. כולם באותה
כיתה ואפילו בחופש הגדול רואים אחד את השני כל יום כמעט. בכל
זאת, כל פגישה היא כמו פגישת מחזור מטורפת.
כשעלינו לחטיבה, עמדה בפנינו דילמה רצינית. אנחנו חמישיה, אבל
מותר לעלות רק בשלשות. החלטנו להתפצל לשלישייה וזוג - אלי וגל
הזוג ואסף, אודי ואני - השלישייה. בסופו של דבר הכל הסתדר,
כשביקשנו ממרכזת השכבה לרשום את כולנו לאותה כיתה. בהתחשב בעבר
הנקי של כולנו מתיקים פליליים ביומנו של מנהל ביה"ס היסודי
והעיניים העצובות שגל עשה לה, היא החליטה לאפשר לנו לשמור על
החבורה שלנו. מסתבר שלגל יש השפעה גם על נשים מבוגרות.
בכיתה ז' התבגרנו בהרבה ולמדנו המון. כל פעם שמישהו למד משהו
חדש בכל תחום, הוא חלק זאת עם כולם, כך שלמדנו ולימדנו. לקראת
סוף כיתה ז' הגיעה החברה הראשונה לחבורה שלנו - החברה, איך לא,
של גל. מי מאשים אותה? היה זה ברור שהראשון מביננו שתהיה לו
חברה יהיה גל, שהרי אם לא גל אז איזה סיכוי יש לנו? אם בארזים
נפלה שלהבת... גל ודניאלה היו זוג טיפוסי של כיתה ז'.
כשוויכוחים על מספר הילדים, גודל הבית והבנק בו לוקחים את
המשכנתא לא היו על הסף, מה שנשאר לו לעשות זה להיות איתה כל
הזמן, ולנהום כמה נהימות מאיימות כשמישהו מנסה לצחוק לו על
החברה. לכולנו הפריע שגל בילה יותר ויותר זמן עם דניאלה וקצת
הזניח אותנו, אבל אף אחד לא אמר כלום. בתחילת כיתה ח' אלי הכיר
את איה. אודי אסף ואני נשארנו הפנויים בחבורה  ודבקנו יחד,
לפעמים גם בלי אלי וגל. והם שניהם דיברו הרבה יותר אחד עם השני
על החברות שלהם, על איך מתנהגים, עד איפה הם הגיעו וכאלה.
באופן טבעי, החלוקה הזאת גרמה לפילוג סמוי בחבורה. כמובן
שנשארנו חמישתנו, אבל השלישייה והזוג שעלו לחטיבה, הפכו
לשלישייה וזוג של חברים קרובים. בסוף כיתה ח' גל ואלי נפרדו
מהחברות שלהם ושברו את לב הקטנות, למרות שדניאלה נהנית עד היום
מההערכה של כל בת חיפנית על זה שהייתה שנה שלמה חברה של גל כהן
האגדי. נדמה היה לכולם שעכשיו נחזור להיות חבורה שלמה ומאוחרת,
אבל לא כך היה הדבר. גל ואסף רבו ביניהם ריב גדול. אלי תמך בגל
ואודי ואני באסף.  הריב עבר מהר מאוד, אבל ראינו שכנראה
שהפילוג הסמוי יישאר זה זמן מה.
ואז הגיע החופש הגדול בין כיתה ח' לכיתה ט'. החלטנו כולנו
לחגוג את סיום הריב בירידה קבוצתית לים. רק הבנים. כמו פעם.
היה זה יום מדהים. שיחקנו כדורגל יחפים עד שכאבו לנו הרגליים,
נכנסנו לים עד ששרף לנו מביצי מדוזות, ואכלנו עד שלא יכולנו
לזוז עוד. כשהגיע הערב, יצאנו כולנו לריצה לילית על החוף. איש
מאיתנו לא חשב שהאבנים הקטנות האלו על קצה החוף יכולות להיות
כל כך כואבות כשרצים עליהן יחפים... אבל רצנו ורצנו ורצנו. עד
שהזענו החוצה את כל הצרות. בסוף היום, אלי הציעה הצעה. "למה
שלא נעשה מזה מסורת?".
היינו כל כך עייפים שגם אם הוא היה מציע לרוץ על גחלים היינו
אומרים שזה רעיון טוב. אז אמרנו שזה רעיון טוב. ונולדה מסורת.
כל חופש גדול, ב- 28 לאוגוסט, בדיוק 3 ימים לפני תחילת
הלימודים, נרד כולנו לים. את הקיץ הראשון התחלנו עם כדורגל,
שחיה, אוכל וריצה - ואמרנו שכל שנה נוסיף משהו חדש. אודי טען
שיש גבול לכמה דברים יש כבר לעשות בים ואחרי כמה שנים או
שייגמרו לנו הרעיונות, או שלא יהיה מספיק זמן ביום לעשות את
הכל ושבשלב מסויים ניתקע.
הלוואי שבאמת היינו נתקעים. הלוואי שהמסורת הייתה ממשיכה.
משאלה בזמן עבר...

וכך מצאנו את עצמנו בשנה הרביעית של המסורת. לא ילדים יותר,
כבר גברים, או לפחות מתיימרים להיות כאלה. השנה השניה הוסיפה
לסדר היום טורניר מטקות, שמאוד קשה לבצע עם מספר אי זוגי של
משתתפים, והשנה השלישית הוסיפה גלישת בוגי. השנה, החלטנו
להוסיף בניית ארמון עצום בחול. באנו מצויידים כמובן - דליים,
כפות, דגלים, כפיות ואסף אפילו הביא מקלות ארטיק וחוט כדי
לבנות שער עולה ויורד. מדהים מה שאפשר לבנות עם קצת דמיון.
הארמון יצא לא רע בכלל, וגם די השתפרנו בכדורגל, אבל האבנים
נשארו כואבות. אני ניצחתי בטורניר המטקות וכולנו הרגענו את
בולמוס הרעב שתקף אותנו עם חמישה ג'חנונים ענקיים בשאלתיאלי.
נדמה היה שהמסורת נהיית מהנה יותר משנה לשנה וכבר התחלנו לחשוב
על הפעילות שנוסיף בשנה הבאה. אבל גם היום הזה נגמר בשלב
מסויים, וקינחנו אותו בברד פסיפלורה בכאמל. שכבנו על הדשא ליד
החוף ופתחנו בשיחה פילוסופית. עוד מכיתה ז', בערך בזמן בו
פיתחנו השקפה על החיים, ידענו שלכל אחד מאיתנו יש השקפה שונה
עליהם ובכל זאת אהבנו לדון בזה ולחדד את עמדותינו. אחרי חצי
שעת שיחה, הקור הכניע אותנו, ופנינו חזרה לכוון רכס הכרמל.
למרות שהחום של הקיץ נמשך חודשיים אחרי תחילת שנת הלימודים,
סוף החופש הגדול תמיד סימל עבורנו את סוף הקיץ. והנה עבר לו
עוד קיץ, ומתחילה שנה חדשה. אבל משום מה יש יותר הרגשה של סוף
מאשר של התחלה.
עוד שנה למסורת שלנו, עוד שנה לחבורה שלנו, ועוד שנת לימודים
בפתח.  כיתה י"ב.
השנה האחרונה...