מי שהיה פעם בזירת פיגוע, אחרי שנרגעו הסערות, בוודאי ראה את
ים הנרות. בכל זירה שכזאת יש מאות נרות. חלקם דלוקים, חלקם
כבויים, חלקם רטובים מהגשם, ויש גם כמה שהרוח הצליחה להפוך.
חלקם מסודרים באקראיות וחלקם - מסודרים כשמות.
כל נר הוא חלק מאות, כל אות היא חלק ממילה, כל מילה היא חלק
משם וכל שם מסמל עולם ומלואו. שיער חלק, עיניים יפיפיות, אף
קטן וחמוד... חיים, צחוק, עצב, שמחה... משפטים, אמרות,
בדיחות.
ואהבה... תמיד יש  אהבה.
ונערים באים ונערים הולכים, הנרות נדלקים ונכבים, חלקם נשארים
וחלקם - מתחלפים בחדשים. ואחרי שבוע יחדשו את תחנת האוטובוס,
ישקמו את הגג ההרוס... ויישאר רק הזיכרון. תמונות יעלו לראש
כשנוסעים ליד המסעדה ויהיה עקצוץ בלתי מוסבר בגוף כשעולים על
37 מאותה תחנה.

ואנו, מדליקי הנרות, מה נותר לנו לעשות עבור אלו שלא איתנו
יותר?
אנחנו לא נשכח לזכור. הם עשו כל כך הרבה בשבילנו,
המעט שנותר לנו לעשות עבורם
הוא לא לשכוח לזכור. ולחיות. לחיות הכי טוב שנוכל.
כי במותם צוו לנו את החיים.
                                     

נכתב עבור טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
ונפגעי פעולות האיבה והטרור 2003 בתיכון עירוני ה' בחיפה.
נכתב על, ומוקדש לאורלי אופיר, אסף צור וסמדר פירסטטר זכרם
לברכה.
אנשים מדהימים וחברים מדהימים שאינם עמנו עוד.
אורלי נרצחה בפיגוע במסעדת מצה בחיפה.
אסף וסמדר בפיגוע בקו 37 בחיפה.
יהי זכרם ברוך.

אף פעם לא אשכח אתכם.