אני לא מהילדות שמתאהבים בהם... אני בן אדם שצריך ללמוד להכיר
- ובזה להתאהב. אני משדרת חוזק, עוצמה, סקס אפיל מטורף. ואני
מושכת את הטיפוסים השפלים ביותר. הטמבלים. זה זן שאני מצאתי
ונתתי לנכון לקרוא לו בשמו. לאו דווקא כשם תואר, אלא שם עצם.
הסתבכתם? גם אני, shit happeneds.

אני לא מהבנות האלה שקונות את הפוליטיקה בגרוש. אולי על פניו
זה נראה ככה. ואז אני עושה להם את הhard time. ואזז זה מכריח
אותם להגיד לי משהו שמאוד נעים לי לשמוע וזה משחק כמין תירוץ
עלוב לחנופה, שאני יותר ממוכנה לקנות כדי לתרץ לי עצמי למה
לעזאזל להיכנס עם הגבר הזה למיטה.
אז אולי זה לא על פניו? ואולי כל זן השרמוטות בעצם חושבות
ומרגישות כמוני, ובעצם אני לא כל כך שונה?

אז לבחורות האלה כמוני, יש תירוץ להיותן שרמוטות?

איך נפלו גיבורים.

המציאות נהפכה. הטוב הוא הרע והרע הוא הטוב? ואיפה המכוער נכנס
בכל הסיפור?.
אני באיבוד ואני לא אוהבת את המקום הזה. מזכיר לי חומה שאולי
רציתי לשכוח.

נלסון מנדלה דיבר פעם על לעמעם את האור ולהצטמק ולהתגמד כדי
שאנשים יצליחו להתמודד. כדי לגרום לאחרים להרגיש בנוח.

אז למה שלא תלמדו ממנו?
ואולי זה אשמתי.
ואני מחפשת במקום הלא נכון.
אבד לי האומץ.
אומרים שאומץ הוא לפחד ולא להראות את זה לאף אחד.
זה לא אומץ, זה שקר, מסיכה.
ואני, כידוע מפחדת ממסכות.

ואני עצמי לובשת מסיכה?, אולי כולם כן ואני לא.

אני זאת אני ותזדיינו.

השטחיות שנראית על פניה
כשמסרבים לראות מעבר, זה מה שהופך אותם לטמבלים.

ולמה לקשר בטחון עצמי לסקס?!
למה זה לא יכול להתפרש כקבלה עצמית, שלמות, אופוריה.
פאקינג נירוונה.

רואים רחוק רואים שקוף
אתם לא אטומים, אתם רואים אטום.
אז מה כל זה שווה?

במקום לתת לעני דג, למד אותו לדוג.

העולם עצמו מרגיש נאור. הוא יודע כמה הוא מדהים, יפה, חלקת
האלוהים.
והורסים אותו כי לא מצליחים להבין.

אז הוא ממשיך להסתובב לו 365 ימים ושום דבר לא משתנה.

אין שכל אין דאגות.
בורות היא ברכה.
והאמת... בהחלט כואבת.