השעה קצת מאוחרת עכשיו, החלטתי לכתוב לך איזה משהו שחשבתי עליו
היום באמצע תור מבוזבז לרופא מבוזבז.
עברתי על ההודעות בפלאפון שלי בזמן ההמתנה וראיתי כל מיני
הודעות שהתחלפנו איתן באותו הזמן, וגרם לי להבין,

שלא הייתי צריכה להתקשר אליך באותו הערב, הרגשתי שזה היה לא
במקום.
מכל הפעמים שאי פעם תכננתי להתקשר אליך, הפעם ההיא בהחלט לא
הייתה מתוכננת, התקשרתי מתוך אינסינקט לא ברור.
מן צורך של התת-מודע כנראה לראות איך אתה מרגיש, לשמוע אותך,
לראות אם משהו השתנה בי,
אם הקול שלך משפיע עלי כמו קודם.
והכי מצחיק שהשאלה שרציתי לשאול אותך בסוף השיחה שלנו, השאלה
שחשבת שרציתי לשאול היא לא אם אתה מרגיש אלי משהו, אלא אם אני
מרגישה כלפיך משהו, לא איכפת לי כל כך מה אתה מרגיש כלפיי, כמה
שמוזר שזה נשמע, זה כבר מזמן לא משנה לי, פשוט רציתי לדעת איך
אני מרגישה כלפיך, ברור לי שנשאר שם משהו, אבל גם ברור לי מאוד
שהמשכתי הלאה, ואת הצמיד הורדתי, היה קשה מדי להסתכל עליו,
מגוחך עד כמה דבר כל כך קטן ולא משמעותי יכול להשפיע. מישהו
אולי
באמת צוחק עלינו שם מלמעלה.
השתנית, הרגשתי את זה כבר ב"הלו" שלך, אתה נשמעת כמו מישהו
שמצא את מה שהוא חיפש מזה הרבה זמן.
אני עכשיו מבינה יותר מכל שהפרידה שלנו זו ההחלטה הכי נכונה
שיכולת לעשות באותו הזמן,
ואני מעריצה אותך על האומץ שנדרש ממך לעשות את זה.
חסכת לשנינו הרבה כאב... כנראה.
אז "תודה", אני מניחה?
תודה על השיחה אגב, מאוד עזרת לי, כפי שיועדת מלכתחילה.
תל אביב תצטרך לחכות לי, אני מתגייסת יום רביעי, ב-15, לצערי
הרב, אבל הכול לטובה, אוף, נמאס לי כבר לשנן את כל המשפטים
הקטנים והמעצבנים האלה שאנחנו חוזרים ואומרים במהלך כל החיים
המבוגרים שלנו, רק כדי לגמד את הצרות שלנו. אבל "יהיה בסדר" זה
מה שחשוב.
אני אסיים עכשיו, פשוט רציתי לשתף אותך בהארה הקטנה הזו
שהציפה אותי,

שלך תמיד,
בכנות רבה,
ליה.

נ.ב.
מצורפת אחת מהתמונות שלנו, מאילת, מקווה שתקבל אותה, לא רעה
דווקא.