ליר
כ"כ הרבה פעמים כתבתי לך בריב הזה ואף אחד ממכתביי לא באמת
נשלח אלייך... כל כך בא לי כבר לשלוח לך מכתב שתקראי אותו
ותדעי מה אני מרגישה, אבל אני לא יכולה.
ראית מה זה, פעם הייתי משפילה עצמי בכל מחיר העיקר להשיג את
מבוקשי והיום אני כבר לא מסוגלת, לא עומדת בזה, מוצפת
מעצורים.
כל הגשרים במקום הזה ובנושא הזה קרסו ובמקומם בניתי חומות.
חומות מאחוריהן אני אוגרת מכתבים על גבי מכתבים, דמעות, ואפילו
שיחות שגם הם נפסקו כי כל אחת חושבת שהשתגעתי כשאני בכלל מעלה
את הנושא ומה הסיכוי שאני ואת באמת נחזור להיות כמו פעם...
חברות טובות...
כל אחת יודעת טוב מאוד את מה שאני מסרבת לעכל - שאת ואני זה
היסטוריה שלא תשוב שוב, וצר לי על כך.
חשבתי שהתבגרתי והתגברתי, שהעניין כבר לא מפריע לי וכל בעיותיי
נפתרו כשאני כבר לא בוכה כל יום ולפתע הכל מסתדר ומתחבר ואיך
זה שאת לא מזיזה?? כנראה שטעיתי, כי ליר כן מזיזה... גם
עכשיו...
ואני - שמתחילת הריב לא הזזתי לך במיוחד ולא הייתי חסרה אף לא
לרגע אחד! לא הזלת דמעה, לא חשבת ואפילו מילה לא אמרת עליי
לבנות, מילה אחת.
ואני יושבת לידך בספסל בשכונה ובוכה כמו מטורפת, פורקת הכול.
מודה.
ולא בכיתי רק לידך. זה תמיד כאב לי וישב לי על הלב ולא כי אני
יותר מדי רגישה אלא בגלל שאני יותר מדי אוהבת אותך.
מול המראה בכיתי הכי הרבה, הסתכלתי על הטיפשה מולי, בוכה
ואדומה לחינם, פשוט לחינם. מנסה להסביר לאישה מולי שהדמעות
והכאב לא יובילו לשום מקום כי זה לא הדדי. כי היא איבדה בעוד
השנייה חושבת שהרוויחה. כי היא איבדה... כי היא מתעצבנת וכי
היא משתנה, והחיים משתנים לה מהר והקשר הזה חמק לה בין האצבעות
העקומות.
הזמן עושה את שלו והוא אכן עשה כשהפסיק לי את הגעגוע העז
והרצון לחבק אותך ואת הכתיבה עלייך ואלייך, עד היום הזה, עד
הרגע הזה בו הוצאתי את היומן שלי.
למה פתאום? גם אני שאלתי את עצמי... אולי כי אתמול דיברנו קצת
כמו פעם ואפילו עשינו ועידה כמו... כמו... הכול כמו אבל לא
בדיוק... ולא יהיה...
את צוחקת בטח... אני יודעת מה זה מעניין לך.
את לא יודעת כמה אני מתגעגעת אלייך... זאת אני!!! את זוכרת
אותי??? הלווווו?! כןןן זאת אניייי... את בדוק זוכרת אותי!!
איך לא???
דיי יורדת לי דמעה ואין לי כוח לזה... כל כך טוב לי בזמן
האחרון ופתאום שוב צץ העניין הזה.
אני לא מעכלת שזהו החברות הסתיימה.
את לא יודעת כמה אני אוהבת אותך, אין לך מושג כמה את חסרה לי
וכמה כואב לי. אני לא מספרת להן כי הן חושבות שאני בררה שנתקעת
על העבר אבל הן לא איבדו אותך והן לא יודעות מה זה...
אני מחמיאה לך נכון?... טוב מה זה משנה הרי במילא לא תקבלי את
המכתב והוא יישאר פה ביומן...
התבגרנו ודרכינו התפצלו.
מקווה שכשנתבגר יותר דרכינו יפגשו ויצתלבו מחדש
טוב עייפתי כבר נגמר לי הכוח.
ביי