נולדתי בבית שלי.
נולדתי בבית אמי.

היא לובשת כותנות עם ריח של בשם חריף.
מלטפת ראשי, מנשקת את מצחי הקטן
ושומרת בחיבוק דב ענקי על הגוף
השברירי המצטנף מתחתיה.

לחישות של אהבה,
נעימות של רוגע ומדון,
מלטפות את האזניים הערומות
והפתיות.

היא לוחשת לי, אל תדאגי
העולם יפה,
וכשתצאי אלף שבילים יפתחו לפניך.
היא לוחשת לי,
הזהרי!
כי כולם נגמרים בסופו של דבר.

היא בכתה בסלון
ואני בחדרי שחקתי בבובה.

היא ריחמה עלי כי ידעה מה מחכה ברגע שאחצה את הדרך
בלי ידה.
היא רצתה שאהנה במסעות אותם בלי ידיעתה יעדה לי
עוד בדיברה אלי לראשונה כאשר אני עוד ברחמה.

חששותיה נעלמו מלחישותיה
אך בובתי שמעה את הבכי מעבר לקיר.