לפעמים באמצע היום, באמצע כל הסערה שמתרחשת בחוץ, אני עוצרת
לרגע וחושבת על המוות.
מה יקרה אחרי כן? עוד חיים? לידה מחדש?
או לחלופין מן חור שחור שלעולם לא מסתיים...
הקדשתי את תשומת ליבי לחור השחור דווקא,
כי חשבתי על זה ואז זה הכה בי. נצח.
לנצח נשארים בחור השחור הזה, פשוט לא חיים.
לתמיד.

אם מקדישים לזה דקת מחשבה זה יכול להכאיב, לגרום למן כאב ראש
מעורפל.
אנשים יכולים לראות את זה כפחד חיובי, לא לרצות להתאבד, לאהוב
ולהעריך את החיים, כן.
אבל בשלב כלשהו, מסיבות כאלו ואחרות, המוות יגיע.
והחיים פתאום ייסתימו להם, לתמיד.
ואז מה?
אני רוצה להאמין בלידה מחדש, אבל המחשבה על החור השחור תמיד
תהיה שם.
לדעתי החידה של המוות היא אחת החידות הגדולות שהיו ויהיו
לאדם.
כל כך הרבה שאלות ללא תשובות, שלעולם לא ייפתרו.
זה מתסכל, מפחיד,


               ונשאר בסימן שאלה...